בוקי נאה ויוליה פלוטקין (צילום: ורד אדיר)
אתה גנוב? בוקי נאה | צילום: ורד אדיר

המשבר הכלכלי מגיע במלוא עוצמתו למחוזותינו, ויחד איתו מגיעות הגזירות הכלכליות. מספר לא מבוטל של כלכלנים טוענים כי המציאות הנוכחית היא פרי מדיניות לא מאוזנת אותה הכתיב בתשע השנים האחרונות בנימין נתניהו, בתחילה כשר אוצר ובהמשך כראש ממשלה. זו כללה הפחתה במיסים תוך מתן הקלות משמעותיות לחברות, צעד מוטעה לדעת אותם כלכלנים.

אי אפשר לדעת מה היה קורה אילו, כל עוד אין לנו גישה ישירה לממדים המקבילים של עולמנו. עם זאת, קשה שלא להתרעם כאשר שומעים את ההתייחסות של נתניהו ושר האוצר, יובל שטייניץ, למשבר הכלכלי. "הצעדים לא כיפיים", אמר שטייניץ על הגזירות, ונתניהו הבטיח "מעמד הביניים יישאר עם יותר כסף בכיס".

מנקודת המבט של האזרח הקטן, אמרות כאלה מעידות על ניתוק גמור בין ההנהגה לבין האזרחים. ניתוק הגורם לאלו שם למעלה לקבל החלטות שרובנו כאן למטה סובלים מהן. והם עוד מבטיחים לנו שזו רק ההתחלה.

אם ננסה לשים את עצמנו בנעליים של האחר – ובמקרה הזה של ביבי ושטייניץ – אפשר לנחש שהם רואים דברים שאנו לא רואים, חשופים למציאות מורכבת שאנו לא נחשפים אליה. במשחק הזה, אנו מתפקדים בתור הילדים ואילו הם בתור המבוגרים – וכל הורה בוודאי זוכר שפעמים רבות יש צורך לקבל החלטה נכונה, גם אם הילד לא אוהב אותה.

הבעיה באופן בו "מגדלים" אותנו המנהיגים שלנו דומה לבעייתיות באופן בו הורים רבים מגדלים את ילדיהם. הכפייה של "מה נכון" בעיני המבוגר, הביטול של "מה מרגיש" הילד ובאופן כללי התעלמות מהמצוקה של הקטן והחלש, מאפיינים פעמים רבות את היחס של ההורים לילדיהם.

מה שקורה בין מנהיגים לאזרחיהם ובין הורים לילדיהם קורה גם בתוכנו. הראש ההגיוני לקח לפני עידנים את תפקיד המבוגר האחראי, בעוד שהרגש נותר בתפקיד הילד. הראשון זוכה לדומיננטיות, השני להזנחה. פעמים רבות אנו מוצאים את עצמנו פועלים לפי ההיגיון ובסתירה מוחלטת ממה שאנו מרגישים. עושים את מה שצריך, את מה שכדאי, את מה שנכון, למרות שברגשות שלנו אין הסכמה. זו יכולה להתחיל כחוסר שביעות ולהסתיים במצוקה של ממש, שאנו מתעלמים ממנה. ממש כשם שביבי ושטייניץ מתעלמים מהמצוקה של רבים מתושבי המדינה.

נאה דורש, נאה מקיים

_OBJ

בוקי נאה, כתבנו הפלילי, תכנן וביצע השבוע מעשה פלילי בעצמו. זה קרה בעולם אחר, מנותק מהמציאות, על אי קטן ושמו הישרדות. בעורמה רבה המאפיינת את מושאי כתיבתו, הוא תכנן מעשה בו דובר רבות. נאה "פילח" מענת הראל את פסל החסינות, דבר שעלה לו – בין השאר – בלא מעט מכות.

העובדה שכתב לענייני פשע התגלה כפושע – לפחות מוסרית – יכולה לעורר שאט נפש, למרות שרבים תומכים בו ובצעדיו. יותר מזה, הוא מדגים לנו מבלי להבין חוק רוחני בסיסי: דומה מושך דומה. ובאנגלית, It takes one to know one.

אנרגיה לעולם נמשכת לאנרגיה הדומה לה. מכאן נובע עקרון רוחני חשוב לא פחות, האומר כי כל דבר במציאות שלנו משקף חלק בתוכנו. בוקי נאה הוא דוגמא מצויינת: ייתכן ורוב חייו הוא אדם שומר חוק וסדר, הכותב על עניינים פליליים מתוך שליחות מוסרית כזו או אחרת. העובדה שבמצב הישרדותי יוצא ממנו גנב קטן, מוכיחה כי בסופו של דבר, אנחנו אוהבים/שונאים/מפחדים/כועסים ממי ועל מי שדומה לנו.

מציצה מסורתית

השבוע יצאו רופאים בקריאה למוהלים להפסיק למצוץ את הדם במהלך ברית המילה בפיהם. זאת, לאחר מספר מקרים בהם תינוקות נדבקו כך בהרפס וחלקם נפטרו. זו פעולה שנויה במחלוקת מבחינת ההלכה ויש פתרונות מקובלים אחרים, שאינם כוללים מגע מסוג זה. עם זאת, מוהלים יצאו להגנה על אפשרות המציצה והאשימו את הרופאים ותומכיהם באנטישמיות.

אם היינו שומעים על מבוגר שפיו נוגע באיבר מינו של עולל בן 8 ימים, היינו מאשימים אותו בהטרדה מינית ובפדופיליה. כאשר מעשים מסוג זה מקבלים את חסותה של המסורת הם הופכים "כשרים". העובדה שאותם מוהלים גורמים לנזקים פיזיים – ואף אחד לא חקר את ההשפעה הנפשית של הפעולה – אינה מעניינת אותם.

מכל עבר אפשר לראות ביטויים לניתוק הרגשי שלנו. ביבי מנותק מהעם, בוקי נאה מהמצפון שלו והמוהלים מהתינוקות עצמם. אם אתם מתפלאים איך ומדוע הם כה מנותקים, דעו שזה רק משום שהם דומים לנו, לכולנו.

>> למה דתיים מתחתנים כל כך מהר?