אם הייתם צריכים עכשיו לשים כסף על מי יעיז לקפוץ באנג'י מגובה של קומה שלישית בעיירת פיתוח – תמיר המבוהל שצולל מטה בתנועות שחייה לפעוטות, או קותי שמגן על הפחדים שלו בכבוד – על מי הייתם מהמרים? כמו שהמציאות בעונה הזאת לימדה אותנו, יש למושג "גיבור" הגדרות שונות, ואפילו מפתיעות. בעונה הזו קשה מאד להתאפס על מישהו כובש לבבות, מושיע, שיצא גדול ונזכור לו איזה רגע מכונן. ולא, הסכם-שלום בהשראת מרכך כביסה וחיבוק נבוך ממש לא מספיק בשביל לזכות בכתר.
כמו בכל אגדה להמונים, הקהל אוהב להזדהות ולהתפעל מהדמות ההרואית. כמעט בכל קבוצה מחפשים מישהו שייכנס לנעלי הגיבור, שיציל את הקבוצה מאויב חיצוני או פנימי, שיחלץ אותה מקונפליקט או יתגייס לטובת חבר במצוקה. תמיד יש כמה מתנדבים לתפקיד שמרגישים צורך "לצאת גדולים מהחיים"; מין נטייה אישית או קבוצתית שתמיד תהיה שם, ויכולה לספק סוגים שונים של גיבור.
חופר, אתה חבר
סופת השלגים סיפקה לנו השבוע כמה רגעי גבורה, אבל מעט ומאוחר מדי: ערן שהתחבר למקגייבריותו, שיפצר כריות ובנה מחדש את הקשר לעולם החיצון בעזרת פרינגלס ושאריות זהות עצמית ישנה. יאנה שלמרות הטריגונומטריה המסובכת שלה עם אביבית גייסה רסיסי אמפתיה ושילחה "מישהו!" לחבק אותה בצערה. סער שקיבל מסר חשאי הבין מיד שמשהו לא כשורה בעולם החיצון והתאפק עד לרגע אינטימי עם חבילת-הנפץ, עד שתמיר סיפק לו כתוביות תרגום שהסגירו אותו לאח והוא הובך וציית בהכנעה. אולי הגבורה של סער היא היציאה שלו מאזור הנוחות של חוסר-המעורבות, וההעזה שלו להרגיש משהו. אפשר לומר שהוא בא לחפש אַתוֹנוֹת פוליטיות, ומצא מלוכה כשהתחבר רגשית לאנשים. כמעט שבא לנו ללכת לגבעה ולצעוק לו: "חופר, אתה חבר".
ואת ההצלה מסופת הקלקר האיומה הפקידו דווקא בידי תמיר הנרעד, שנשאר להתמודד עם עצמו, קפץ באנג'י והתמוגג, טיפס על הקיר והצליח אפילו לרדת. הנה לפניכם הגיבור המוזר והלא-צפוי שנבנה לאורך כל העונה. דווקא כשהציל שניים מחבריו, הוא מנע מהם זמנית את המפגש הנחשק עם המשפחה. לפעמים כשחושבים שעוזרים למישהו, למעשה רק מונעים ממנו את הדרך ואת החוויה שהוא צריך לעבור בעצמו.
ההבדל בין "גבר" ל"גיבור"
כי מסתבר שלא רק לאביבית יש אישיו עם זרועות שחומות וגדולות שיושיעו אותה; בקבוצה לכולם יש פנטזיית הצלה כלשהי. זה מקדם את ההתרחשויות, משחזר לנו דברים מהעבר, נותן תחושת ביטחון ואשליה שיש אבא ואמא ששומרים עלינו, ואולי גם קצת מסיר מאיתנו אחריות מלטפל במצוקה שלנו. תראו את קותי ויאנה, שבכל פעם מכניסים אחד את השני למצוקה ואז מצילים את הקשר מחדש, למרות שהשבוע כבר ברור שהמשך-לא-יבוא, לא בבית-שמש ולא בת"א. באמת, אחרי 80 יום של משיכות בצמות, טוב שעשיתם קצת תיאום ציפיות. אבל למרות הציפיות הכבדות שהדיירים משליכים על החברים, אף אחד אחר לא יכול להציל אותם מהמצוקה הפנימית שלהם. ועכשיו כשהזמן קצר, הם צריכים להפשיל שרוולים ולעשות את העבודה הקשה עבור עצמם.
אחרי הכל, זוהי העונה הכי אנושית שהייתה לנו, בלי שום גיבור הרואי גדול ונראה לעין, ובלי מנהיגים בולטים, כשכמעט לכל דייר היו רגעי גבורה קטנים למרות רגעי חולשה גדולים. כמו יאנה שהבקיעה גול לכָּבוד הלאומי; אֶיתָם שהתמודד באומץ עם המגבלה; שרי שמתמודדת עם סיפור חיים טעון ומנסה להציל אחרים מעצמם; אביבית שחיפשה בסדרתיות את הגיבור שלה ונשארה עם נעל זכוכית ותוספות שיער ביד; וקותי שמבלבל בין "גבר" ל"גיבור" ולשוביניזם וכבוד, ושרגע הגבורה היחיד שלו היה כשהצליח להשלים את הריב ההיסטורי עם ערן. קותי, בסך הכל לשמוע שוב את המילה "קוף" בכמה הטיות חדשות ולהתחבק ליד המזווה... מזה פחדת כל העונה?
לערן, הגבורה לא עזרה
אולי המודל המוכר של גיבור שעובר תהליך אישי עמוק מולנו ויוצא כאדם מחודש, כבר לא מספיק. ערן שעבר תהליך אישי אולי הכי משמעותי בבית, הוא הגיבור שעבר "שיפור עצמי" וקיבל הרבה תובנה עצמית, אבל זה הספיק לו רק למקום השביעי; וסופי הגיבורה החיננית הודחה למרות שהיא לוחמת-אמת קומית, אבל כנראה שצריך גם לשרוד כמה הדחות קשות ולבנות כך את אהדת ההמונים.
בכל עונה באח הגדול, המנצח הוא מי שהתחיל כאנטי-גיבור וצמח מול עינינו: שפרה סורגת-העצים שהתגברה על הקונפליקט העדתי עם הבובלילים; אלירז שעשה סולחה היסטורית למרות האגו; ג'קי שכבש את גלות ספרד מבלי לדעת מילה באינגליש והביא גבורה פשוטה. אולי הגבורה היא בעצם דבר הרבה יותר קטן ומעודן. אחרי המסרים שקיבלו השבוע מהבית, ראינו שהדיירים פשוט שמחו לשמוע שהם יצאו גיבורים בעיני משפחותיהם, כשהדבר הכי חשוב להם זו ההכרה מאמא-אבא והחברים, הידיעה הפשוטה שלא כועסים עליהם. אחרי כל הדרך הזאת, כנראה שזה כל מה שחשוב.
אז אם תצטרכו להמר, מי עכשיו יהיה גיבור בעינינו? מישהו שלמד על עצמו משהו חדש – כבר היה והלך. מישהו שצנח מעל בקעת בית האח – כבר סיים להתרגש מהחוויה המופלאה. מה צריך לקרות כדי שיצמח מישהו שנרים על כפיים? אולי מי שימציא את עצמו מחדש, ואולי מי שיצליח להסתכל לשעמום בבית בעיניים ולא למצמץ. ואולי בעונה הזאת כמו בעונה הזאת, "מה שהיה הוא שיהיה", ופשוט נשארנו עם שלל גיבורים אנושיים לגמרי.
ומה וולטר היה אומר
גוֹזָלון, מֶייק מִי פְּרָאוּד (ולא, קותי, הכוונה היא לא ל"תעשה אותי").
צפייה מודרכת
עד כמה שקט מדי יהיה עכשיו בבית, בלי סופי וערן?
האם המידע הגנוב שסער קיבל מבחוץ, ימשיך להביך אותו ולהשפיע על חוסר תפקודו המרדני?
עכשיו כשהחל המאבק על הכרטיס האחרון לגמר, האם היחסים בין השישה האחרונים יעמיקו ויתחזקו, או שתהיה רגרסיה ונראה את כולם חוזרים למצב בו נכנסו?