"זמן שווה כסף", טבע בנג'מין פרנקלין בשחר העידן התעשייתי, והפך את הזמן שלנו למושג שמתקשר עם מותרות. כשנהיה עשירים נוכל לנוח, בחופשה השנתית נרשה לעצמנו להתבונן בשקיעה וכשנצא לפנסיה - אז ממש נחגוג ואפילו נעשה מנוי לספריה העירונית. אלה הפכו להיות החלומות הרטובים שלנו, חלומות על שפע של זמן. אבל עד אז צריך לחסוך, לחסוך בזמן ולהספיק כמה שיותר לפני מועד הסיום הגדול מכולם.
"בשבח האיטיות", שמבוסס על סדרת טורים שכתב העיתונאי הקנדי קרל אונורה ב"נשיונל פוסט", מספר לנו על כאלה שהעזו לעשות שינוי. הם לא נסעו בשביל זה להודו, וגם לא שקעו במדיטצית קונדליני אינסופית. הם פשוט הצליחו להאט וגילו שהם חיים טוב יותר. אונורה יוצא לשטח ופוגש את אנשי תנועת ההאטה העולמית, שמורכבת מארגונים איטלקיים כמו "מזון איטי", "סקס איטי" ו"ערים אטיות". למי שלא בעניינים, ב-1999 חתמו ארבע ערים איטלקיות על התחייבות להפוך למקום מפלט מפני שיגעון המהירות של העולם המודרני. בהתאם לכך, עוצב מחדש כל היבט של החיים העירוניים, כשהבסיס הוא: הנאה קודמת לרווח, בני האדם קודמים למנהלה, איטיות קודמת למהירות. אלפים נמשכו לרעיון, וב-2001 נכללה התנועה ברשימת 80 הרעיונות שזעזעו את העולם של ה"ניו יורק טיימס".
כיום חברות בתנועת "ערים איטיות" יותר משלושים ערים, באיטליה ומחוצה לה, שפועלות להפחתת הרעש בכבישים, לשימור מסורות בישול ואסתטיקה מקומית, להגדלת אזורים ירוקים, ובאופן כללי ליצירת סביבה שמאמצת את כל מה שטוב ונעים בעולם המודרני, רק בלי הלחץ לעשות הכל מהר יותר. מדברים שם גם על תחביבים אחרים, הורות אחרת ונהיגה שונה - הכל ברוח המקצב הנכון. התוצאה: מתכון לשילוב בין החיים הטובים למרוץ הפרוע של עידן המידע; בין האדם המהיר, שאוהב סיפוקים מידיים, לזה שלא מוכן להרגיש אשם כשהוא יוצא לגינה ומפקיר את הסלולרי בסלון.
עצה נבחרת: תתחילו לפנות מקום לפעילויות שלא מתיישבות עם צו ההאצה הפנימי, כאלה שהשיא שלהן לא טמון בגרנד פינאלה ובסימון ה-v הנכסף, אלא בתהליך עצמו. הליכה, שיטוט, קריאה, גינון, בישול, מצידנו אתם יכולים לסרוג ולדוג. מה שחשוב זה שבמקום לעשות הכל מהר יותר, תעשו הכל במהירות הנכונה - לפעמים מהר יותר, לפעמים לאט יותר, לפעמים באמצע. "להיות איטי זה להיות מסוגל לשלוט בקצב שלך החיים שלך", מסביר אונורה, "אתה מחליט כמה מהר עליך לנוע בכל מצב נתון".
באופן אישי: יש מעט ספרים שגרמו לי לעשות שינוי ממשי בחיים ו"בשבח האיטיות" הוא אחד מהם. פתאום מצאתי את עצמי בוחנת את הנהיגה שלי, תוהה אם אני באמת ממהרת כרגע, או שאפשר להוריד את הרגל העצבנית מהגז. התחלתי גם להקדיש זמן לתבשילי קדרה ומרקים אבל בעיקר חזרתי להתבונן אחרת בילדים שלי, לכבד את המקצב האישי שלהם - בהרדמות, בהשתלבות במקומות זרים, במעבר ממשחק למשחק. ובימים אלה, של בחירת מוסד חינוכי לבני, הספר רק חיזק את מה שעד כה הצלחתי להגיד רק בלחש: מותר לא למהר לבית הספר בבוקר, מותר לא לעודד להישגיות, מותר לתת לילד להתפתח בקצב שלו ולא של משרד החינוך. ורשמתי את הקטן לבית הספר הדמוקרטי החדש.
"בשבח האיטיות", 242 עמ', מאת קרל אונורה. מאנגלית: אורי בלסם. הוצאת דביר