קוראים יקרים - מי מכם שהיה פעם בדיכאון, שיקום. מי שחושב שהוא עוד יהיה בדיכאון, שגם יקום. עכשיו מי שרוצה לדבר על זה - שיישב. אף אחד מכם לא נשאר עומד, הא? מובן לגמרי. אחרי הכל, למה להיזכר בתקופות לא יפות? למה סתם להעיר מתים?
ובכל זאת, הנה, 'דרך הזן בימי דיכאון' הוא ספר נפלא של פיליפ מרטין (בהוצאת בבל), שמומלץ לקריאה בימים בריאים וגם בימים קצת פחות. בשונה משאר שיטות שמספקות לנו כתף לבכות עליה בזמן משבר ונחמה בגרוש, דרך הזן מעמתת את הקורא עם הכאב, הפחד הכעס והמוות. בלי פומפוזיות או תאורים דרמטיים, מציג מרטין את המצבים הקשים אליהם מגיע הסובל מדיכאון, אבל מזכיר שמבחינת הזן הם לא טובים או רעים.
אותן תחושות של האשמה עצמית, עייפות, או בריחה הן לא נכונות יותר או פחות, הן פשוט מצב, ומהות הטיפול בדרך הזן היא להתבונן ולהכיר בהם על מנת לצמוח חופשיים ומאושרים יותר. ככה זה, מסביר מרטין ומצטט את הבודהה: "לידה היא סבל, הזדקנות היא סבל, מוות הוא סבל, עצב, מרירות... פרידה מאהוב... כל משאלה שלא התגשמה היא סבל".
השאלה היא איך אנחנו חיים עם המציאות, מציאות בה יש בווליום זה או אחר כל כך הרבה קושי רגשי, אשם, בריחה, חרדות ומצוקה. הדרך המהותית מבחינת הזן היא להפוך את הכאב למושא תשומת הלב שלנו במקום לברוח. או כמו שאמא שלי תמיד היתה אומרת: להתמודד.
מרטין, פסיכיאטר, עובד סוציאלי ומנחה סדנאות, מתרגל בודהיזם יותר מעשרים וחמש שנה. הוא 'זכה' לשקוע בגיל 37 בדיכאון עמוק וטובעני, ואז גילה שתרגול רוחני שמציע להמיס את הכאב או להמציא לעצמו מציאות חלופית, אינו משרת אותו באמת בדרך החוצה מהבוץ, ולכן חיפש דרך אחרת. את הדרך הזאת הוא מצא וגם כתב, ולכן הספר טוב כל כך - הוא מצליח באמת ללוות אותנו בדרך ועוזר לנו להתבונן לקושי בעיניים ללא שיפוטיות, לזהות את הרגש בלי לתת לו תווית וללמוד לעבור דרכו ולצאת בריאים יותר מצידו השני.
מרטין משבץ לאורך הספר אזכורים מתקופת הדיכאון האישית שחווה, סיפורי זן פשוטים ובעיקר המלצות לתרגול דמיון מודרך ומדיטציה. הנה חלק מהם, בקצרה:
כאב: בחנו את הכאב שלכם. שבו רגע בשקט, עצמו את העיניים והניחו לו להיות. הניחו לו לגדול וזהו אותו. היכן הוא ממוקם בגוף? מה קורה לו כשאתם מתבוננים בו? האם הוא קטן? גדל? "אם תצליחו להישאר עם הכאב, ייתכן שתוכלו לראות כי מבלי שתעשו דבר, הוא דועך ושוב גואה, מופיע ונעלם, ממש כמו מחשבות ותחושות אחרות".
בריחה: זהו את הדברים בהם אתם משתמשים כדי לברוח כאשר ענייניים אינם מסתדרים כפי שהייתם רוצים – אוכל, טלויזיה, עבודה... עכשיו במשך שעה אחת בלבד, בחרו לא לפנות אל המפלט שלכם כאשר החיים הופכים כואבים מדי. עשו זאת לא כדי להרגיש מוסריים, אלא כדי להתבונן בהליך הזה.
אשמה: את מי אתם מאשימים בדיכאון שלכם? את עצמכם? את המשפחה? את העבודה שלכם? את אלוהים? עכשיו שאלו את עצמכם - האם האשמה מקלה על הדיכאון?
