האמונה קדושה, אומר ברקוביץ', אבל גם אמונה שנרצחה מיליוני פעמים היא אי-אמונה קדושה. מי שלא היה שם ובכל זאת משלים עם השואה בלי ערעור ורואה בה ביטוי לרצון אלוהים שעל מניעיו אסור לתהות, מחלל את האי-אמונה הקדושה של אלה שאמונתם נרצחה. ואלה שלא היו שם, ובביטחון מלא ובלי אף תהייה מצטרפים אל שורות הלא-מאמינים ומכריזים על מות אלוהים, מחללים את האמונה הקדושה של המאמינים שסבלו את כל הגהנום עלי אדמות הזה, ועדיין השלימו ביראה.
תשובתו, כיאה לתשובות אמיתיות, מותירה את השאלה פתוחה. תשובה מבלבלת, אבל כזו שנותנת איזושהי נקודת אחיזה למי שעומד על קרקע יציבה ברמת גן או בחיפה, אבל מרגיש היום, למשמע כל הזוועות שעשו בני-אדם לבני-אדם אחרים, שעוד רגע תפער לו תהום תחת הרגליים או שהשמיים עומדים ליפול.
כשאני מגיעה בתפילת שחרית לפסוק שמופיע לפני תפילת העמידה – "מי כמוך באלים ה'?", אני נזכרת במדרש הנוקב שמופיע בגמרא, בו מוחלפת המילה "אלים" במילה "אילמים": "מי כמוך באלים ה'? – מי כמוך באילמים!". קריאת הכבוד המפוארת הופכת לתהייה עצובה שתלויה באוויר. מי כמוך בשותקים אלוהים, רואה מה עושים אנשים לאנשים ומחריש. ומשום מה לא מבעבע בי כעס נורא אלא רצון דק להצטרף אל אותה השתיקה.
אני שותקת כי אין לי מילים. אני מנסה לא להבין ומנסה להבין. מקבלת את הדין בהכנעה, וכופרת בעיקר, והכל באותה הנשימה. ויותר מהשאלה "איפה היה אלוהים" ולמה הוא שתק, אני תוהה, באופן בנאלי למדי אבל בכנות גמורה, איפה היו בני-אדם.
במילים אחרות - אם אלוהים לא היה מכבד את החירות של האדם לבחור את דרכו מתוך אחריות אישית, לא רק שהטוב והרע היו נעלמים מעל פני האדמה, אלא האדם עצמו היה נעלם איתם. כי החירות והאחריות הן עצם מהותו של האדם, מה שמגדיר אותו. בלעדיהן הוא לא אנושי.
כשאלוהים ברא את האדם הוא לקח סיכון - אדם בעל חירות יכול לעשות שימוש בטוב או ברע. הרבה פעמים הוא בוחר ברע וכשהוא עושה את זה, חפים מפשע סובלים. כשאחת לאילו שנים הוא בוחר ברע מוחלט - מתרחשת שואה.
בעצם, מסביר ברקוביץ', השאלה היא לא למה קיים סבל בלתי מוצדק אלא למה קיים האדם, כי ככל הנראה מדובר במעין עסקת חבילה. וזו אמנם שאלה שאני שואלת את עצמי מדי פעם, אבל בסופו של דבר מוכנה לחתום על העסקה כל יום מחדש, גם אם אף אחד לא מסוגל לתת לי תשובה מספיק טובה.
ופתאום תפילת שחרית נראית לי קצת אחרת. העיניים שלי מתעכבות על אותיות "יהי רצון מלפניך ה' אלוהי ואלוהי אבותי, שתצילני היום ובכל יום... משנאת הבריות", והאותיות השחורות, הקטנות, מקבלות משמעויות חדשות. הצילני משנאת הבריות. שלא ישנאו אותי כמו ששנאו את סבתא שלי. שלא ישפילו אותי עד עפר. שלא ישמידו אותי, שלא ירמסו. ורגע אחרי, או תוך כדי - מבקשת הצלה משנאת הבריות שעשויה לפעפע גם בתוכי. מהקלות שברוע. מהלבושים השונים והאצטלות הנעלות ששנאה כזו יכולה ללבוש. הצילני משנאה לוהטת שנשענת על אדני אידיאולוגיה ארורה, אבל הצילני גם משנאה על בסיס אישי, שנאה 'יום-יומית' כזו, עדינה. יש לי בחירה. עשה שלא אשנא אף בריה שנבראה בדמותך. מאמינה.