אחרי שגילינו יבשות אבודות, צללנו לקרקעית הים, פילחנו את הרקיע ואף כבשנו את החלל, המהלך הבא חייב להיות פנימה. סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 עומדות בסימן התעניינות גוברת והולכת של המערב בנבכי המוח וההכרה. מדענים ופילוסופים מנסים לא רק להבין איך המוח פועל, אלא גם מה הקשר בין אופן פעולתו החומרי, האובייקטיבי, לבין מיני חוויות סובייקטיביות שבשבילנו הן הפרטיות ביותר. היומרה כאן גדולה: רבים מרגישים שאנחנו על סף ההוכחה שכל חוויה שהיא, כל תחושה והרגשה, כולל ההכרה עצמה, אינם אלא תנועות נוירונים, ושמשום כך ניתן לומר שהאדם למעשה אינו יותר מאשר גופו הפיזי.
כמו ברית המועצות, שאחרי שיגור הלוויינים הראשונים שלה לחלל הכריזה שהכל שם ריק ומכאן שאין אלוהים - כך מקווים מדענים מסוימים להכריז שמכיוון שהוכיחו שההכרה היא רק מוח, הרי שאין בכלל נשמה. אם זה לא מספיק, יש כאלה שמכוונים ישר אל המטרה, ומנסים למצוא את הגורמים החומריים לחוויות דתיות ורוחניות.
קוקטיל אלוקים, בבקשה
המחקרים השונים, אשר תולים חוויות רוחניות על ווים גשמיים של נוירונים וסינפסות, מתיימרים למצוא את "נקודת ה- G", הGod-spot שבמוח. מדענים מכל העולם מזמנים למעבדותיהם נזירים קתולים ובודהיסטים, בוחשים במוחם הרוחש ומנסים לגלות איפה בדיוק נמצאת אותה רקמת תאים שמעוררת בהם הרגשה של אחדות קוסמית או אהבת אלוהים. לעיתים המחקר אף פותח אפשרויות ששמות את מאמצי המקובלים או מתרגלי המדיטציה ללעג: אם ניתן לעורר ריגוש אלוהי מלאכותי, קרוב היום שבו אפילו יראת שמים תהיה תלויה בקוקטיל התרופות שנשתה לפני ארוחת הבוקר.
גיליון אוקטובר של Scientific American מספר על מחקר בו אכן הצליחו מדענים לגרות חלק מסוים במוח הנבדקים, ולעורר אצל חלקם חוויה דתית, אותה הם תירגמו איש איש על פי דתו ואמונתו (אלוהים, טבע-בודהה, פלא הקיום וכו'). את הניסוי הזה לא הצליחו לשחזר, אך החיפוש אחר האל שבמוח נמשך במשנה מרץ בעשרות מוקדים אחרים.
מעניין איך נראית הארה בסינפסות שלי
מחקרים על השפעת המדיטציה גם הם עניין של עשרות השנים האחרונות, ומאז שקיים ציוד יחסית זול שמסוגל לעקוב אחרי שינויים אלקטרומגנטיים במוח (כלומר, משנות השבעים) רבים וטובים בודקים את העניין. אנשי המדיטציה הטרנסאנדנטלית למשל, מכריזים כבר שנים על יתרונותיה המוכחים מדעית של שיטתם. הבעיה עם המחקרים שלהם היא שהם שלהם, ומכאן שלא ברור עד כמה הם רציניים ואובייקטיבים.
אבל גם מדענים חסרי אינטרסים כבר הגיעו למסקנה שיש במדיטציה כדי להשפיע באופן ניכר על תנודותיהם של כל מני גלי מוח. המדיטציה מאפשרת רגיעה של המוח, כמעט ברמה של שינה, יחד עם שמירה על ערנות, כלומר ערות, מאוד גבוהה. אביבה ברקוביץ'-אוחנה, דוקטורנטית באוניברסיטת בר-אילן והחוקרת בניסוי שאליו התנדבתי, הולכת צעד אחד קדימה ובודקת לא את ההשפעה המיידית של המדיטציה, אלא מה השפעותיה לטווח ארוך. או במילים אחרות: איך נראית הארה בתוך הסינפסות.
הכותרת של המחקר שלה היא "הפיכת החוויה הטרנסנדנטלית להוויה" (באנגלית זה נשמע אפילו יותר טוב: "Transforming Transcendence into Trait"). אחרי הניסוי שאלתי אותה מה תהיה בשבילה תוצאה בעלת עניין. ברקוביץ'-אוחנה סיפרה שהיא מצפה לראות ששינויים קוגניטיביים מידיים (כמו שינויים בקשב, רגש, תפישת זמן ומרחב ועוד), שנובעים מתרגול מדיטציה אצל מי שמרגל אפילו זמן מועט, ימצאו אצל מודטים וותיקים כתכונה קבועה, כלומר גם לא תוך כדי תרגול.
לגבי שאלת קיומו של העולם הרוחני אומרת החוקרת: "קיומה של מציאות רוחנית כלשהי אינו שולל שיהיה לכך איזשהו ביטוי חומרי. להפך, לדעתי חייב להיות לכך ביטוי חומרי, בר-מדידה או לא. במקרה זה, אני בהחלט מנסה לחשוף ממד שנחשב 'לא בר-מדידה', כמו הארה, למבחן פיזיולוגי בר-מדידה".
נגד כפייה מדעית
ברקוביץ' אוחנה לא לבד: בעוד מדענים מסוימים רואים במציאת נקודת ה-GOD ניצחון מכריע על הדת, אחרים שואבים מהממצאים הנוירולוגיים הללו דווקא אמונה מוגברת. פרופסור אנדרו ניוברג למשל, חושב שהעובדה שהמוח האנושי מוכן מבחינת המבנה שלו לאפשר, אם לא ממש לעודד, חוויות של התעלות, מצביעה דווקא על האמת שבדת. נויברג מצביע על העובדה הפשוטה שממילא לכל חוויה שלנו יש מקבילה נוירולוגית. כמו שאנחנו לא מפקפקים באמיתותה של אהבה רק מפני שהיא כוללת הורמונים, למה שנפקפק באמיתותה של הארה מפני שהיא מתרחשת בין הנוירונים? יותר מכך: עצם התאמתו של המוח שלנו להיות מודע לאלוהי, היא ראייה בשביל ניוברג שאנחנו מתוכננים מראש להיות דתיים.
בספר חדש, "המוח הרוחני", מרחיק ד"ר מריו באורגרד וטוען שאי אפשר לקבל, מבחינה מדעית, שחוויות דתיות נגרמות רק על ידי התאים האפורים. משהו מבחוץ מעורר אותם, הוא טוען. בלי להתעלם מהקשיים העצומים שבטענות על קיומה של נשמה, באוגרד מצביע על כשלים מהותיים בחשיבה המדעית שמנסה לצמצם את קיומה של ההכרה, או של חוויות דתיות, לגורמים חומריים בלבד. כפי שהעובדה שלא הצלחנו לצלם את אלוהים בשמיים לא מוכיחה שהוא אינו קיים, כך העובדה שתחושות והרגשות שונות מקורן במוח החומרי אינה מוכיחה שאין נשמה.
לפחות עד שיתקבלו תוצאות הניסוי, אני ממשיך לתרגל מדיטציה. ובין כה וכה, לפחות לדעתי, רדוקציוניזם חמור הוא מגוחך: הניסיון להסביר כל דבר על ידי פירוק שלו למרכיביו הקטנים והחומריים ביותר דומה לניסיון להבין משחק כדורגל על ידי פנייה למערכת החוקים שלו, או לסוג העור ממנו עשוי הכדור. מה אפשר לעשות, זה יותר מורכב ועשיר מזה.