מה כל כך מרגש בציפה? בסך הכל שוכבים בלי לזוז, דואגים שהאף יישאר מעל המים והוזים שאנחנו צפים רק כי אנחנו רזים לאללה. כולם למדו לעשות את זה בגיל די צעיר, ודי ברור למה הציפיות שלי גירדו את הרצפה כששלחו אותי לבדוק את מרכז הציפה הראשון בארץ. כנראה שגם בכם הייתה מתעוררת חשדנות מסוימת אם היו מזמינים אתכם לשהייה ממושכת בקופסה קטנה בצפון תל אביב שמכילה מים מלוחים משונים.
פאניקה, אגב, היא בדיוק ההיפך ממה שהציפה אמורה לחולל בכם: מדובר בחוויה מרגיעה ומעמעמת חושים, שמנקה את הראש ומחטאת את הגוף. הציפה, כמו רוב מה שקורה בתל אביב, הגיעה אלינו מארצות הברית. היא קיימת כבר ארבעה עשורים בערך, אבל לפני 17 שנה גילה את סגולותיה דני רודשינסקי, הבעלים של מרכז הציפה. 15 שנים אחרי שצף לו אי שם במי מגנזיום סולפט - סוג של מלח רפואי - הוא החליט שאפשר לעשות עם זה משהו. כן, גם כסף, אבל גם חזון.
רודשינסקי, למקרה שאתם בררניים מדי בכל הקשור לנוזלים שאתם צפים בהם, אינו היחיד שנדלק על ציפה במגנזיום. השיטה משמשת גם ספורטאים אולימפיים לקראת תחרויות, ואת נאס"א, ובעיקר המוני אנשים מסביב לעולם שמעוניינים בשעה של התנתקות, שכחה ורוגע. שעה של שקט. המינוח המקצועי הוא R.E.S.T (Restricted Environmental Stimulation Therapy), ובעברית – "טכניקת רגיעה לטיפול תוך הגבלת גירויים סביבתיים". כי יש מקרים שבהם להסתגר בחדר זה פשוט לא מספיק.
להיכנס לקופסה
כשהגעתי לים הפרטי, גיליתי שממתינה לי חוויה קלסטרופובית בהרבה מזו שציפיתי לה: קופסה בגודל מיטה וחצי ככה, סגורה, אפלה ומלאה במים רדודים. כדי לשכוח מזה, שאלתי את רודשינסקי כל מיני שאלות על המים והחיטוי שלהם, ואחרי שהוא הרגיע אותי במידת מה יצאתי לדרך. כלומר, התפשטתי. לא, אי אפשר להישאר בבגד ים.
ברגע שנחתי במים נכנסתי באופן אינסטינקטיבי לתרגולת חדר-בית-מלון. במקום לתת למוחי היגע מנוחה, בדקתי מה יש בפנים (כלום), מה רואים מפה (כלום) ומה אפשר לקחת הביתה (כלום). כיביתי את המנורה הקלושה שלראשי ואת מעט המוזיקה שהייתה שם וסגרתי על עצמי את דלת המיכל.
במשך שתי דקות תמימות הרגשתי מטומטמת. צפתי מצד לצד, בדקתי איך הגזרה שלי נראית עם מגנזיום והתבוננתי בצער בחתך הנייר שלי, שמרוב הזדהות התחיל לצרוב. רודשינסקי, אגב, טוען שהמים הרבה פחות צורבים מאלה של ים המלח, אבל אולי זה בגלל שהוא לא סבל מחתך טרי באצבע. זה הזמן להמליץ לכם לא להכניס אצבעות לעיניים גם כשהחוויה הרוחנית תדגדג לכם בעפעפיים (וזה יקרה) – גם יכאב, גם תרגישו טמבלים. חוץ מזה, אל תיכנסו עם בעיות אוזניים, מחלות מדבקות, מחלות עור, עדשות מגע, אפילפסיה, אסטמה, נטייה להשתנה לא רצונית או אחרי שימוש כבד בסמים או אלכוהול. להאנג-אובר קל, אגב, זה דווקא עושה פלאים.
מאולחשת, לא חושבת
המכורים לעניין טוענים שציפה היא הדבר הקרוב ביותר לגלגול נשמות, אבל כאחת שמתקשה להאמין שיש בי חלק שיודע להתגלגל, אין לי דרך לאשר את זה. כל שאני יודעת הוא שאחרי מספר דקות לא מבוטל שבמהלכן המוח שלי עסק בכל נושא אפשרי חוץ מהירגעות, הכול נדם. פתאום הייתי עם עצמי. כמו בתמונות האלה שצריך להביט בהן המון ועמוק ואז רואים משהו, ככה גם בציפה: בלי שום סיבה נראית לעין (שעצומה ממילא), משהו פתאום משתנה.
אף פעם לא נהניתי ככה להיות עם עצמי. לא יודעת מה זה אומר עליי, אבל זה בטח אומר משהו על הפרייבט-סי. המקום הזה מאלחש: המים בטמפרטורת הגוף מנטרלים את החישה, המים באוזניים מנטרלים את השמיעה, החושך מנטרל כל סיכוי לראות משהו ואין שם טעם של כלום (אלא אם תטעמו מהמים, מה שאתם לא אמורים לעשות). גם אם יש לכם חוש זמן, הוא לא תופס כאן. חמישים דקות עברו, והמוח שלי התרוקן.
יצאתי משם שלווה. ידעתי שבתודעה שלי עברו רעיונות מבריקים, גאוניים, מקוריים, ולא הפריע לי שאני לא זוכרת אותם. היה לי נעים, לעור שלי היה רך, וגם החתך באצבע החלים בדרך פלא. מגנזיום שולט.
בשלוש נקודות (כי אנחנו יודעים שאתם לא קוראים עד הסוף):
• שעת ציפה שווה לארבע שעות שינה.
• טבעי והגיוני להירדם שם, זה קורה הרבה. זרמים של מים יעירו אתכם כשייגמר הזמן.
• ציפה של 50 דקות עולה 260 שקלים. אבל אם תקנו כרטיסייה לעשרה טיפולים, תקבלו טיפול נוסף על חשבון הבית.