היחס של היהדות לאלכוהול יכול לבלבל. מצד אחד, יש במקורות לא מעט מקרים שבהם אלכוהול הוביל אנשים למצבים איומים - החל מגילוי עריות וכלה ברצח. אפשר להבין מכך שיש לקחת מרחק רציני מכל מה שעלול לערער את הצלילות שלנו. מצד שני, היין זוכה ביהדות למעמד מיוחד - יש לו ברכה מיוחדת ("בורא פרי הגפן"), אנו נוהגים לקדש בשבתות, בחתונות ובאירועי ברית מילה, ובפורים זו אף מצווה להתבשם. מצד שלישי, לא פעם קורות תקלות בעקבות השתכרויות שבאות כביכול בהיתר. אז מה בדיוק עמדת היהדות בנושא?
הרב פנחס בדוש מעדיף לפתוח דווקא בצדדים היותר חיוביים של האלכוהול. "נאמר שיין ישמח לבב אנוש", הוא אומר. "התורה אומרת שהיין הוא קודש הילולים להשם, אבל במקביל היא גם אומרת 'קדושים תהיו'. הרמב"ם אומר שכשהתורה אומרת לך להיות קדוש - צריך להיזהר מהמושג 'נבל ברשות התורה'. מה הכוונה? אדם עשוי להרבות בשתייה, אבל לשתות רק יין מהכשרות המהודרת ביותר, ולכן לטעון שהוא נמצא ברשות התורה. עליו להיזהר מלהיות נבל ברשות התורה, כלומר לדעת לא רק במה להשתמש, אלא כיצד לעשות זאת. כמו אדם שמשתמש ברכב שלו לצרכי קודש, אבל ברגע שהוא עושה את זה בצורה פראית ומסוכנת - הכלי התועלתי הופך להיות מכונת הרג".
דיברת על יין. מה לגבי משקאות משכרים כמו וודקה, בירה ואחרים?
"הסגולה של השמחה נמצאת רק ביין, לכן יש לו ברכה מיוחדת. המשקאות האחרים יכולים ליצור תחושה לא טבעית, אבל לא שמחה אמיתית. אם מישהו שותה מהם במינון הנכון ובזמנים הנכונים, זה אפשרי. אבל כשהשתייה הופכת להיות משהו שגרתי ויומיומי, זה כמו סמים שגורמים לך לברוח מאחריות. זו התמכרות לדבר שלא נותן לאדם איזושהי התעלות".
כן לשתות, לא להשתכר
הרב יצחק גבאי מרחיב את הדברים: "הרמב"ם כותב שכאשר אדם שותה יין בתוך סעודה, עליו לכוון לכך שהדבר יהיה לשם שמיים. בהלכות דעות הוא כותב 'וכל המשתכר - הרי זה חוטא ומגונה, ומפסיד חכמתו'. כשהחכם שותה יין במינון הנכון כדי לעכל את המזון, כמו הצרפתים למשל, זה בסדר. אבל גם את זה צריך לעשות עם כוונה חיובית. במגילת אסתר כתוב 'השתייה כדת אין אונס'. מה פירוש 'כדת'? כתוב בגמרא שהאכילה הייתה מרובה משתייה. כלומר, זו לא שתייה של התפרקות ובר משקאות, אלא פשוט אכילה שלצדה יין כדי לעכל את המזון. אבל שתייה כדי להשתכר - אין לזה שום היתר".
כבר בפרשת נח, מזכיר הרב גבאי, אנחנו רואים שהתורה מגנה את עניין השכרות, דרך הפסוק "ויטע כרם וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלו". כלומר, אחרי שנח יצא מהתיבה הוא נטע כרם, הכין יין, השתכר - ומשם העלילה הסתבכה. "התורה מגנה את זה וקוראת לזה 'ויחל'", מבאר הרב. "כשהוא יצא מהתיבה, כתוב שהוא היה בקדושה מסוימת כי הקב"ה בחר בו להמשיך את האנושות. אבל אז נכתב 'ויחל' מלשון חולין, כלומר הוא איבד מקדושתו בעקבות אותה שכרות".
הרב אלי עמר מביא מדרש מפרשת נח, על מנת להמחיש את הדברים. "המדרש כותב שהשטן שפך דם של כבשה, ולאחר מכן אריה וחזיר, על הגפן שנח שתל. בסופו של דבר ידוע מה היו תוצאות ההשתכרות. אבל מה העניין של כבשה, אריה וחזיר? מסביר המדרש שאדם ששותה בהתחלה הוא כבשה, נוטף חיוכים, תופס ראש טוב. לאחר מכן שותה עוד כוס, ואז מתחיל לדבר כמו אריה - 'אני ואני'. אבל בכוס השלישי הוא מאבד את השליטה, מקיא, מתבזה, כל מי שעובר לידו נגעל ממנו. כלומר, יש ליין תסמין מסוים שפועל בהדרגה".
ומה לגבי ההשתכרות בפורים?
הרב גבאי: "גם בפורים אין שום היתר להשתכר באופן מוחלט, כי על ידי זה מבטלים כמה מצוות. 'חייב איש לבישומי', נאמר, כלומר אדם צריך לשתות יין במינון מסוים עד למצב של שמחה מסוימת, אבל מצד שני לא להשתכר. הוא חייב לשמור על צלילות דעת גם בפורים. מעבר לכך, כאשר בני אדם משתכרים, ניתן לראות את זה על פי המשפט הידוע 'נכנס יין - יצא סוד'. יין וסוד הם 70 בגימטרייה. כשאדם משתכר, זה מוציא את מה שיש לו בפנים. לכן יש כאלה שחושפים את מה שיש להם בפנים, וזה לא נראה טוב, אבל יש גם צדיקים או בני תורה ששותים על מנת להתבשם, ואז מאחר והפנימיות שלהם כל כך מלאה בדברי תורה - גם כאשר הם שותים לא יוצאת מהם אלימות חלילה, אלא דווקא דברי תורה עם חידושים עמוקים ביותר. אצלי בישיבה היו רבים שהשתכרו, והם פשוט היו תופסים גמרא ומתחילים לרקוד. מכות ואלימות? הס מלהזכיר. הם דווקא היו מנשקים ומחבקים זה את זה. כאמור, השאלה היא מהי הפנימיות של האדם".
לאסור וזהו
הרב בדוש: "לפעמים צריך להיות זהיר ולא לאסור מראש דברים שהציבור לא יוכל לעמוד בהם. אלה שמשתמשים בזה בצורה שלילית - ממילא לא יתחשבו באיסור על כך. בחז"ל כתוב שכופר אחד שאל את אחד התנאים למה הקב"ה לא מבטל את השמש והירח, הרי הרבה עובדי אלילים היו משתחווים להם באותה תקופה. ענו לו שהקב"ה ברא את העולם לטובת ברואיו. אם יש כאלה שמשתמשים בכלי הבריאה בצורה שלילית שמזיקה לעצמם, הקב"ה לא יבטל את התועלת עבור שאר הנבראים".
הרב עמר מוסיף: "היהדות תמיד מאזנת. התורה לא רוצה התנזרות מוחלטת משתייה, אלא רק לפעול לפי המינון הנכון. על היין עושים קידוש, כלומר מקדשים את החומריות. עיקרון השילוב הוא העיקרון המנחה בכל מה שקשור ליין. זה לא קיצוני, לא שחור-לבן, אלא באמצע - בדיוק כמו כל דרכי היהדות. עם זאת, יש להדגיש - מי שמרגיש שאין לו שליטה בזמן השתייה, שיעשה את החשבון לעצמו. אם הוא מעריך שלא יעמוד בכך, שימנע. למה להתעסק עם זה? בזמנו הורו לנזיר שלא להתקרב אפילו לכרם, אלא ללכת מסביב, על מנת שלא יתפתה. כך גם אדם שיודע שהוא לא מצליח לשלוט על עצמו בדרך כלל, ואף מצטער על דברים שעשה ואמר בשעת השכרות, אמור להימנע משתיית אלכוהול ככל הניתן".