החיים מלאים בתעלומות. למשל, לאחרונה דיברנו על אחת מהן, הנוגעת לחייזרים. אבל נדמה שהתעלומה הגדולה ביותר נוגעת למה שלא נמצא בחיים עצמם אלא דווקא אחריהם. כולם - וגם אנחנו - נגיע לשם בסופו של דבר. מצמרר לחשוב על זה, אבל יום יבוא ויכריזו על מותנו, הגוף שלנו יהפוך לאבן שאין לה הופכין, קרובינו יתאבלו - ובסוף גם יקברו אותנו. מפחיד לשמוע על זה, אבל באותה מידה גם מסקרן לדעת מה קורה לנשמה שלנו לאחר מכן.
כאן בעולם מציינים במספר "אירועים" את פטירת האדם: בשבעה, בחודש, בשנה, ולאחר מכן בתאריך הפטירה מדי שנה נערכת אזכרה. את זה כולנו יודעים. אבל מהי המשמעות של כל זה עבור נשמת הנפטר? האם הוא מבקר כאן בעולם מדי פעם, ויודע בכלל מה קורה איתנו?
שערה בחלב או קוץ בצמר?
"בספר הזוהר מוסבר שיש שבעה חלקים בתהליך", מסביר הרב יצחק פנגר. "מדובר בחלקים שנקראים לפי הקבלה 'הצלם של האדם'. כתוב שהקב"ה ברא את האדם בצלמו כדמותו. המקובלים מסבירים שב'צלם' יש שלוש אותיות. גימטרייה קטנה של צ' זה תשע - אלו הם תשעה אורות פנימיים שנמצאים בתוך האדם. ל' ו-מ' ביחד, בגימטרייה קטנה, הם שבע, ובעצם מדובר על שבעה אורות מקיפים. ברגע שאדם נפטר, הצ' שלו - תשעת האורות הפנימיים - עולה מיד ביום הפטירה למקום שהוא הכין לעצמו במשך חייו - מקום טוב או פחות טוב, לפי מעשיו. האורות המקיפים של ל' ו-מ' הולכים מהקבר לבית וחוזר חלילה במשך שבעה ימים, בכל יום נשאר אור מקיף אחד על הקבר. זו הסיבה שאנחנו יושבים דווקא שבעה, ברמה הקבלית. בתום שבעה ימים כל האורות המקיפים עולים למעלה, ואז מסתיים הדין של האדם. הדין מחולק לשניים: גם ביום הפטירה הוא עובר דין, וגם בתום השבעה, כשכל המקיפים שלו מגיעים לאותו מקום. זה תהליך שאין לנו ידיעה מה קורה בו לכל אחד ואחד. אצל צדיקים התהליך הזה קורה באופן מאוד נעים - חז"ל אומרים שזה כמו להוציא שערה מכוס חלב. זה תהליך עדין, קליל ומהיר. מצד שני יש רשעים, שחז"ל אומרים שזה כמו להוציא קוץ מסבך של צמר. כל אחד לפי המעשים והדברים שלו".
יש מצב גרוע יותר מהקוץ והצמר?
"יש מושג שנקרא 'כף הקלע', שזה החמור ביותר. אדם גשמי מאוד, שהיה מחובר אל העולם הזה בכל אבריו ולא רוצה להיפרד. קשה לו להשתחרר מהעולם הזה, עד שצריך כבר לקלוע אותו. כמו שנאמר 'ונפש אויביך תקלע בכף הקלע'. כלומר, זה אינדיווידואלי - כל אחד והמסלול שלו לאחר הפטירה".
המשפט האחרון מתקיים בתום השנה הראשונה לפטירה?
"בכל שנה ושנה, לאו דווקא בשנה הראשונה, האדם עומד למשפט מחדש. למה מחדש? כיוון שהוא השאיר בעולם הזה מניות, נקרא לזה כך - ילדים, ספרים, דברים שהוא עשה. אז כל שנה ושנה בודקים לו את המאזן. אם הוא השאיר ילדים שעשו מצוות - מעלים אותו בדרגה. אם הילדים עשו דברים אחרים - מורידים אותו. אם הוא השאיר ספרים חיוביים או כתבות שליליות - כנ"ל. כל אדם שקורא ספר חיובי שאותו נפטר כתב בחייו - יש לנשמת הכותב עילוי נשמה. אבל אם אותו אדם פרסם דברים שליליים - כמובן שזה מוריד אותו".
הנשמה קופצת לבקר
"הנשמה תמיד חוזרת, בשלושה שלבים: בערב חודש, בט"ו בחודש וביום הפטירה. אבל זה לא שהיא חוזרת ממש, כולה, אלא חלקים מהנשמה יורדים למטה".
באיזו מצבי צבירה תודעתיים היא חוזרת? כלומר, הנשמה מתפצלת? זה לא יוצר קושי עבורה?
"זה לא קשה לה, זה כמו להפריד נר מנר. המחשבה היא חלק ממני. אם אני חושב עליך - המחשבה שלי איתך, למרות שאני פה. זאת אומרת, כמו שבמחשבה אני יכול לנדוד - ברמה הרוחנית זה באמת ככה. לכן חלקים מהנשמה יורדים לקבר, כי עד תחיית המתים היא עדיין קשורה לשם".
המתים, קרובי המשפחה ואחרים שנפטרו, יודעים תמיד מה קורה איתנו?
"הגמרא שואלת את זה במסכת ברכות, והתשובה היא שבדרך כלל הם יודעים, אבל לא כל דבר. יש ביטוי שנקרא 'הכרזה מעבר לפרגוד'. על פי כל מיני גרמי שמיים אפשר לדעת מה פחות או יותר יקרה. הרמח"ל אומר שכך אפשר לדעת שגזירה של הקב"ה עומדת לרדת למטה. כשהיא יורדת למטה, הכוכבים משתנים בצורה כזו בהתאם לגזירה. לכן קוראים לגזירה הזו שהיא 'מוכרזת מאחורי הפרגוד', ואת זה הנשמות שומעות. אז הן יודעות מה יהיה, פחות או יותר, אבל לא את הכל".
>> לתשובת השבוע שעבר: איזה זרם ביהדות הוא הנכון?
לכל תשובות השבוע הקודמות