כל כך הרבה מקרים של חוסר פוליטיקלי קורקט (לכאורה) יש בפרשה השבוע, שנדמה שנדרשים לפחות שישה רבנים כדי לחלץ את היהדות מתוך הסבך. הפרשה, שנפתחת בהלכות העוסקות בקדושת הכהנים ומפרטות בין השאר אלו נשים הוא יכול כהן לשאת לאשה (הגרושות - מחוץ לתחום), מכילה בהמשך ציווי מוזר: "כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן... לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב". כלומר, כהן הפגום מבחינה חיצונית – לא יכול לשרת במקדש.
כבר מיד עולים בי קולות מזדעקים: איך זה יכול להיות? במה אשם כהן גיבן? כזה בעל אף רחב מדי או תבלול בעינו, או כהן עם רגל קצרה יותר מהשנייה? הרי לא מדובר כאן בהנחיה בערוץ הילדים, נכון? מדובר בעבודת המקדש. אז אולי אפשר לפסול כהן על בסיס אי אמונה בה' או חוסר ידיעת התפקיד שלו, אבל בגלל פגמים חיצוניים? האם זו אותה יהדות שהצהירה "שקר החן והבל היופי"?
הפרשנים, כמובן, מסתערים בהמוניהם על הסוגיה המביכה ומדבריהם עולה שמאחר ומדובר בעבודה בעל אופי פומבי, החיצוניות משמעותית לעניין כלומר - הכהנים אמורים להיות מודל לחיקוי, אלו שמסתכלים עליהם בהערצה וכך הם ובגדיהם אמורים להיות ללא רבב. אל דאגה, עוד תוקדש פרשה שלמה ומפורטת לבגדי הכהונה המהודרים, שדומה שמיטב הסטייליסטים של התקופה טרחו עליהם.
כמו כן, יכול להיות שכהן בעל מום כלשהו נושא בליבו טינה ישנה ומודחקת כלפי אלוהים ("למה? למה נתת לי את האף הזה כשעוד לא המציאו את הניתוח הפלסטי?"), והרגשות האלו יכולים למנוע ממנו מלהקריב קרבנות בלב שלם. אבל כך או כך אי אפשר להימלט מהעובדה העצובה והאנושית כל כך: כן, המראה בהחלט קובע.
בסוף הפרשה מתוארת מריבה בין שני אנשים, שבמהלכה האחד מקלל את השני (יש אומרים שהשתמש בשם ה'), ועונשו לא מאחר לבוא: הוא נסקל למוות. בכל שנה כשאני קוראת על המקרה, משהו קופא בקרבי: קיללת אדם וענשך מוות? אלוהים אדירים, מה היה קורה לי לו הייתי חיה בתקופת התנ"ך? הרי כשנחה עלי הרוח, אני מסוגלת לקלל כמו מלח שיכור. ומה כל כך נורא בקללה? אפילו כזו שכרוכה באמירת שם אלוהים - למה העונש עליה הוא בהכרח מוות?
ושוב נענים הפרשנים לאתגר ומגיעים עם התובנה הבאה: אם נרצה או לא, למילים יש כוח וחייבים להיזהר בשימוש בהן. המסר אמור להיות ברור, זה משום שלמילים יש יכולת להרוג. אז אולי כולנו שמחים על כך שאנו חיים בתקופה בה אין עונשי מוות על קללות, אבל אנחנו מצויים בקצה השני של הסקלה: משתמשים בקללות, עלבונות ומילים רעות בלי לחשוב פעמיים. ולא, אין לי תובנה מנחמת לסיום, חוץ מהכוונה להשתדל ולהיזהר יותר במילותיי.
שבוע טוב.
סיפור לשבת: מי מחבריכם נמצא לצדכם בשעת צרה, ואיך זה קשור לעולם הבא?