הנה, זה קורה השבוע, פסוק קטן כל כך שמעורר שדים כל כך רבים: "מכשפה לא תחייה", אומר הפסוק ובכך גוזר לכאורה כליה על כל אותן קוראות בקפה-קלפים-זוהר-טארוט-נומרולוגיה-מרים בנימיני, שלא לדבר על גולשי ערוץ הרוח של mako.
אין לי כוונה להיכנס במאמר הקצרצר הזה לכל אותם פחדים גבריים רדומים מפני עצמתן וכוחן של נשים, לא אזכיר את ציד המכשפות (נצרות? במדור פרשת שבוע?) ולא אתחיל להתחשבן עם התנ"ך שמתייחס בחיבה לכשפיו של משה רבנו שהפך את מטהו לנחש והפליא בלהטיו, אך בו בעת קובע בפסקנות שמכשפה (אשה!) "לא תחייה".
תמיד תהיתי כיצד מתיישב הפסוק הזה עם מקובלים ורבנים ש"מתקשרים עם ישויות גבוהות" (לא מזלזלת, חלילה. אני הראשונה להאמין שיש אנשים שניחנו בכוחות כאלו). אף פעם לא הבנתי מדוע מזהירים אצלנו מפני הליכה למכשפה הערביה מיפו או אפילו למתקשרת החביבה מגבעתיים, אבל אין כל בעיה עם ברכותיו וסגולותיו של המקובל מנתיבות שעושה בדיוק את אותם הדברים. התשובה כנראה טמונה במקור הכח. אם הדברים נעשים ממקום של קדושה – הם מותרים, אבל אם הם נעשו ממקום של טומאה – הם אסורים. ובתרגום: אם למיסטיקן יש מגבעת שחורה וזקן, כנראה שמדובר בתיקשור עם מקור אנרגטי "טהור", אבל אם יש לו פירסינג וילדים משלוש נשים שונות, כנראה שמדובר בתיקשור עם מקור אנרגטי בעייתי.
מכירים את אלו שמזלזלים בכל מה שקשור למיסטיקה? הם כמובן אינטיליגנטים מאוד בעיני עצמם, בעוד השאר מטומטמים לגמרי. אבל האמת היא שאותם אנשים פשוט סובלים מחוסר סקרנות והסקרנות הרי היא היא המפתח לאינטלקט. שלא לדבר על קטנות הנפש שלהם בכך שהם מבטלים במחי יד את הכיסופים הרוחניים, האי-רציונלים והספיריטואלים של בני אדם אחרים.
לכולנו צורך אוניברסלי ונצחי בתקווה. את התקווה הזו אפשר למצוא אצל איש מזוקן עם מגבעת ועיניים טובות שיתבונן דרכך, או אצל אשה זעופה בעלת ציפרניים ארוכות וקול מחוספס שתגיד שבסוף שהכל יסתדר, או אפילו בהורוסקופ היומי בעיתון שבמקרה יצא ממש מתאים. סך הכל מדובר בתקווה, את זה הבינו גם ה"מכשפות" בתקופת המקרא, וגם המיסטיקנים מנתיבות.
אין בטור הזה כל המלצה שהיא להיעזר בהם כמובן, למרות שאני כמובן מאוד בעד.