עם יד קטנה על הלב - מי מאיתנו אינו חושש מעין הרע? אותה פיסת אנרגיה מיתית שמונעת מכוחה של קנאה ויכולה לגרום לנזקים לא קטנים? בינינו, יש משהו מנחם בעובדה שניתן להאשים כמעט כל אירוע מצער שאנו חווים ב"נו טוב, עשו לי עין הרע". הרציונליסטים, אלו שאינם מאמינים במה שאינו ניתן להוכחה באמצעים מדעיים, יאמרו שמדובר בעניין פסיכולוגי - "אתה חושש שעשו לך 'עין' והפחד הזה גורם לכך שהגרוע מכל אכן יתממש". מעניין, הרי זה בדיוק מה שאומרים המיסטיקנים: רק מי שחושש מעין הרע יכול לזמן אותה אליו. ואיך מזמנים עין הרע? נו, בשביל זה יש לנו את פרשת "כי תשא".
פרשת השבוע היא אחת הדרמטיות שבכל התורה כולה: משה רבנו עולה השמימה להביא את לוחות הברית ומשאיר את בני ישראל לבדם, אלו שעד לפני דקה חיו בין עובדי אלילים והושפעו מהם לא מעט. השטן לא מבזבז רגע: "משה מת!" הוא מודיע להם, ואפילו מביא הוכחות, אבל הוא לא צריך לעבוד קשה מדי, בני ישראל מאמינים שמנהיגם מת ופונים אל מס' שתיים שלו: אהרון הכהן. "עשה לנו אלוהים חדשים!" הם פוקדים עליו, "כזה שנוכל לראות בעיניים". אל תשכחו שבגלל הסביבה האלילית, בה חיו כל אותם שנים, הם נזקקו לאלוהים גשמי ולא לאלוהים מעורפל וחסר גוף, כמו זה שמשה הציג להם.
אהרון, שמבין שאם לא ימלא אחר בקשתם יהרגו אותו, מנסה למשוך זמן: "הביאו את תכשיטי נשותיכם" הוא מבקש, ומהזהב הזה אצור לכם אלוהים", בסתר ליבו הוא מקווה שהנשים לא תסכמנה לוותר על תכשיטי הה. שטרן שלהן. אבל לבריונים מהמדבר לא היו כל סנטימנטים, הם תלשו את תכשיטי נשותיהם והביאו אותם אל אהרון המפוחד, "קדימה, תתחיל" פקדו עליו.
בכל שנה, בנקודה הזו, אני תוהה מה הרגיש אהרון. זה שכל חייו היה מספר שתיים, ועכשיו דווקא בשפל המוסרי שהגיעו אליו בני ישראל, הופך לרגע למספר אחד בהנהגה. האם גם הוא חשב שמשה מת? שאולי הוא יהפוך למנהיג העם?
משה כידוע, לא מת, הוא ירד מההר, ובידיו צמד לוחות הברית, אך כשראה את ההמון הסוגד לעגל, השליך אותם מידיו והם התנפצו לרסיסים. בהמשך הפרשה יקבלו בני ישראל לוחות שניים, אך הפעם בשקט, ללא טקסים, וללא חגיגות.
לרבנית הנהדרת ימימה מזרחי יש פרשנות מעניינת לחטא העגל ולניפוץ הלוחות הראשונים -"הכל עין הרע", היא אומרת. לפיה, הסיבה שחטא העגל התרחש היה בגלל הפאר וההדר של מעמד הר סיני. דווקא במקומות המהודרים האלו, בהם אנו מרגישים בשיא כוחנו ועצמתנו, נפתחים הפיות המקטרגים והסיכוי שיצוצו צרות גדול הרבה יותר.
הנה תראו, הלוחות השניים ניתנו בשקט ובצנעה והכל עבר בשלום. אבל כאן עולה השאלה - אז מה? אסור אף פעם להרגיש טוב? אסור להתרברב קצת כשמגיע? אסור לחגוג? צריך כל החיים לחיות עם הראש באדמה ולחשוש מעין הרע וקנאת הזולת? אסור לומר על תינוק "איזה חמוד הוא?" מבלי שהאם המבועתת תזעק "שקט! בלי עין הרע!"? מסובך.
אחרי הכל, אנו חיים בתקופת "עגל הזהב", תקופה שבה הסגידה לממון ולחומר היא הבון טון החברתי. יכול להיות שהתקופה הזו מצריכה ענווה, אפילו יותר מכפי הנדרש. אחרי הכל, אנחנו לא רוצים ששוב הכל יגמר בלוחות שבורים, או בלב שבור.
שבת שלום, ובלי עין הרע.
אגב, לעינב בובליל ולנינט יש תכשיט קבלי מיוחד שעוזר להן בשעת צרה
האם הגורל צפוי מראש? סיפור לשבת שילמד אתכם שלפעמים אפשר לשנות גורלות