"אם אין אני לי, מי לי" – מכירים את הפתגם? חיים על פיו? כי יש גם כאלה שלוקחים אותו לקטע של אמונה ותפילה, בסגנון "אם אין תפילה לי, אכתוב אותה בעצמי". רבי נחמן מברסלב, למשל, הפציר בתלמידיו שינסחו את תפילותיהם בעצמם. "כשאתה מתפלל, אל לך להיות מאופק", הוא אמר, "שפוך לבך בפני האל בכנות ובפתיחות, כאילו היית משוחח עם חברך הטוב ביותר".
והנה עוד דוגמא: כשיעקב אבינו התכונן לפגישה מחודשת עם אחיו הפרא עשו, אחרי שנים שלא התראו, הוא עשה הערכת מצב מהירה והבין שאם הוא רוצה לצאת מכל הסיפור הזה בחיים, אסור לו לבחול באף אמצעי. הכתוב מספר שיעקב ניגש אל אחיו לא רק בדורון ומלחמה, אלא גם בתפילה. כי לפעמים נדמה שגם כדי לצאת בחיים מהחיים האלה, כדאי להתכונן אליהם באותה הצורה – בתפילה, בדורון ורק אם צריך, אז במלחמה.
אפילו דוד המלך, במשך חייו הקשים ורצופי התהפוכות, כתב מאות תפילות אישיות שרובן מקובצות בספר תהילים. באחת מהן זעק: "ממעמקים קראתיך ה', ה' שמעה בקולי. תהיינה אוזניך קשובות לקול תחנוניי” (תהילים קל). מתברר שדוד הבין כבר אז שעם כל הכבוד לתפילות העתיקות והמסורתיות שנכתבו על ידי אחרים, אין דבר יותר מרגש ומחזק מהתפילה האישית שלך.
תפילה אישית לא נועדה לפרגן לאלוהים או לטפוח ליקום על השכם. הכוח האמיתי שלה הוא במילים האישיות והמדויקות שמדברות מתוכנו, עלינו ובשבילנו, ולכן מטלטלות אותנו, מכוונת אותנו למה שאנחנו רוצים באמת ולעיתים אפילו מגלות לנו דברים שלא ידענו על עצמנו.
אז מה דעתכם לקחת פסק זמן קצר מהמעשיות הארצית, הריאליות הבוטחת והאמביציה שמניעה אותנו קדימה, ולדבר עם התקוות הפנימיות שבוערות לכם בפנים? אפשר כמובן לעשות זאת בעל פה, ואפשר גם להתייחד עם דף ועט ולנסח תפילה שאותה תאמרו מדי יום.
נסו להתמקד לא רק במצוקה ובכאב אלא גם בבקשות וברצונות שלכם, ולנסח אותה ככמיהה ולא כקביעה. התפילה לא צריכה להיות מופנית לאלוהים או למושא אחר, חיצוני ומופשט. היא יכולה גם לנבוע ממעמקי הנשמה שלכם ולהיות מופנית אליה בחזרה.
תפילה נעימה.