יש לי חבר טוב שאומר לי תדיר "אין סליחה ואין מחילה, על מי שפגע בי תבוא מארה". אני בדרך כלל מנסה לשכנע אותו שהסליחה חשובה להשתחררות, על מנת שיוכל להמשיך ללכת הלאה, אבל אז הוא מזכיר לי את מה שרונצקי עשה לי בכיתה ט'. עשרים וארבע שנים חלפו מאז שרונצקי צעק בהשבעה "מאיפה הדג משתין" והכריח את כל השכבה לצעוק שהדג משתין מהפה שלי. עכשיו אני מחייך כשאני חושב על זה, אבל החיוך הזה מעורב ברצון לנקמה, ברצון לענות את רונצקי, לא משהו שיגרום לו נזק תמידי, אלא עינויים קטנים ומכאיבים.
הנה, קחו את ציפי לבני. שאול מופז ביקש ממנה להישאר במפלגה, וגם הציפייה הציבורית ממנה הייתה שתמשיך להשפיע מבפנים על מה שהיה הבית הפוליטי שלה בשנים האחרונות. אבל היא פרשה. לא סלחה ולא מחלה על ההתכתשות האישית והפגיעות שחוותה, ומן הסתם היא מלאה כלפיו ברגשי טינה.
ז'אן אמרי טען בעניין רגשותיו כלפי הגרמנים: רגשי הטינה שלי הם היחידים שיכולים לגרום לפושע "להישאב לתוך פשעו", הם היחידים שיכולים להפוך את הפשע שלו לממשי. אמרי מזכיר במסה "רגשי טינה" (מתוך "מעבר לאשמה ולכפרה", עם עובד) את העקרון המקראי של מידה כנגד מידה המופיע בפרשת השבוע שלנו, פרשת אמור: "וְאִישׁ, כִּי יַכֶּה כָּל-נֶפֶשׁ אָדָם--מוֹת, יוּמָת. וּמַכֵּה נֶפֶשׁ-בְּהֵמָה, יְשַׁלְּמֶנָּה--נֶפֶשׁ, תַּחַת נָפֶשׁ. וְאִישׁ, כִּי-יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ--כַּאֲשֶׁר עָשָׂה, כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. שֶׁבֶר, תַּחַת שֶׁבֶר, עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן--כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם, כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ" (ויקרא כ"ד, י"ז-כ"א). אמרי טען שהוא לא מעוניין בנקמה ברברית, אלא מאמין שרגשי הטינה שלו יגרמו לפושעים לרצות להחזיר את הזמן לאחור, בדיוק כמוהו, ופתאום לא יהיה לבד בעניין הזה. הוא גם רצה שרגשי הטינה שלו יעוררו חשדנות עצמית אצל הגרמנים ולא יאפשרו להם לטייח את הפרק הזה בהיסטוריה שלהם.
הפרה של האיזון הקוסמי
הנחת היסוד המקראית היתה שפגיעה באדם או בבהמה איננה רק פגיעה פיזית בקורבן, אלא מהווה גם פגיעה באל ובקהילה. מדובר בהפרה של האיזון הקוסמי, שמחייבת פעולת תיקון. היום אנחנו רואים בגמול אלים על פעולות אלימות תגובה פרימיטיבית, וידועה פרשנותם של חז"ל בדרשות קדומות ש"עין תחת עין – ממון", כלומר התשלום עבור הנזק יתבצע בכסף על ידי הערכה של הפגיעה ועל ידי תשלום נוסף עבור צערו של הניזק, הוצאות הריפוי שלו, ביטולו מעבודה מכניסה, ובושתו.
ואולם אסור לשכוח כי החוק הפלילי המודרני מבוסס גם הוא, בין השאר, על עקרון גמול דומה ועל ההנחה שבמעשה פלילי נפגע, בראש ובראשונה, הערך החברתי המוגן, ורק אחר כך הקורבן הספציפי. זאת ועוד, בעניין של גרימת מוות אין יכולת, על פי המקרא, להמיר את העונש. המקרא קבע שרוצח במזיד (להבדיל מרוצח בשגגה) חייב מיתה, וגם אם הוא נאחז בקרנות המזבח, הנחשב בעולם העתיק כמקום מקלט לרוצח, לא יועיל לו הדבר – "וכי יָזִיד איש על רעהו להורגו במירמה – מֵעִם מזבחי תיקחהו למות" (שמות כ"א 14).
פגישה ברוע טהור
עבורי המשמעות של סליחה ואיון של רגשי הטינה היא כפולה. ראשית, הזיהוי של התכונות של האחר, הפוגע, בתוך הנפש של האדם. לא מדובר רק בהבנה של ההקשר של הפגיעה, אלא ביכולת להגיד "גם אני ככה". המשמעות השניה היא חזרה למתן אמון בבני אדם. רגשי הטינה מבטאים חשש גדול מפגיעה והצבה של הגנות, והיכולת לסלוח משמעה הנכונות לעמוד שוב חשוף בפני האחר.
כמובן שהדברים האלה לא עובדים במקרי קיצון, כאשר מדובר בפגישה ברוע טהור. זה אולי מה שהרגיש ז'אן אמרי, וזאת אולי כוונת הסיפור המקראי על מלחמת עמלק בישראל. העם העמלקי ניצל את מצבם המעורער של בני ישראל, זינב בהם ונלחם בהם תוך ניצול חולשתם. לכן בא הציווי "זכור את אשר לך עמלק", שמור על רגשי הטינה כלפיו, ומחה תמחה את זכר עמלק, תפעיל כלפיו את תורת הגמול במובן המקראי על מנת שהאיזון הקוסמי ישוב על כנו. כך אולי גם הרגיש איוב כשהשטן ואלוהים התלו בו וגרמו לו סבל בל יתואר.
אבל רוב המקרים מורכבים יותר. אם חוזרים לגרעין של מערכת היחסים, או של הפגיעה, ניתן לזהות בדרך כלל את אותן תכונות פוגעניות של האחר בתוכך. זה אתגר גדול. אני, למשל, חושב על רונצקי, ומה שעולה לי הוא עינויים קטנים ומכאיבים.
ד"ר יאיר אלדן הוא מרצה וחבר סגל במכון הרטמן בירושלים