פסח עבר. לא התאוששתי עדיין. אולי זה בגלל הטסטוסטרון. קראתי שמצאו שלאבות שמטפלים בילדים יש טסטוסטרון נמוך, ועכשיו אחרי כמה ימים רצוף עם המתוקים, הליבידו נעלם. אולי זה בגלל שבדיוק השבוע התחיל גיל ההסעות שדיברו איתי עליו. אתמול לקחתי מבית הספר ומהגן ואז לחוג סיירות, ואז לצופים ולחוג אנגלית ואז החזרתי מהצופים.
ואולי אלה לא הילדים. במלון בצפון פגשתי מכרים. מהשכונה לשעבר. שוב תהיתי, מה הם חושבים עליי? מה הם אומרים אחרי הגירושין? לפחד הזה ממה שאנשים חושבים עליך ומדברים עליך יש שני צדדים שסותרים האחד את השני. מצד אחד, חשוב להגיד לעצמך, אל תהיה נרקיסיסט, אתה לא כל כך מעניין, לאנשים יש עוד דברים לעשות חוץ מלרכל עליך. מצד שני, אנשים כן מדברים. זה מה שאנשים עושים רוב הזמן. כך הם מעבירים מידע, כך הם נקשרים, כך הם מצהירים על כוונותיהם או דעותיהם.
בתרבות היהודית יש מגמה עתיקה להילחם ברכילות ובלשון הרע. אין פלא שהציווי "לא תלך רכיל בעמך" מופיע ברשימה שמקבילה לעשרת הדברות (ויקרא י"ט). התפישה היא שרכילות מקעקעת את הסולידריות החברתית ומערערת את הקשרים החברתיים. היחס השלילי לרכילות נובע גם מכך שהיא נעשית בדרך כלל בהסתר וקשה מאוד למשמע אותה.
נלחמים ב"צד האפל"
זוהי אולי הסיבה לקשר העמוק שיש בין המצורע (גיבור פרשת השבוע שלנו) ובין המוציא לשון הרע, קשר שנרמז במקרא ומופיע במפורש בספרות חז"ל שנכתבה לפני כ-1,500 שנה. הצרעת (מחלת העור, לא המחלה שפוגעת במערכת החיסונית מימי הביניים) באה, כך טענו, על מי שחטא בלשון הרע. אולי ההנחה היא שמי שפוגע בחברה בהסתר ומבלי שניתן לפקח עליו, מקבל עונש כראוי לו – בושתו מוצגת ברבים על ידי נגעי העור שבהם הוא לוקה.
הקשר הזה בין תופעות עוריות לבין מה שמתרחש בתוך הנפש פנימה הוא קשר חזק מאוד. גם היום, אחרי שאנחנו מבינים באופן רציונלי שאין קשר בין מחלות עור לבין מצב מוסרי, אנחנו עדיין יודעים מעט מאוד על הנושא ורבים רואים במחלות עור תופעה פסיכו-פיסית. העור, השכבה החיצונית של האדם הבאה במגע עם העולם, הוא מקום נהדר להטעין בו משמעות ולגרום למישמוע של אנשים.
על רקע זה יש להבין את נטייתם של חז"ל לייחס לאנשים עם בעיות עור מצב מוסרי ירוד. בתקופת המקרא מי שהיתה לו מחלת עור היה ניגש לכהן. אם הכהן היה אכן מוצא שמדובר בנגע, היה על המצורע לשבת מחוץ למחנה עד שהנגע יעבור. הקישור שעשו חז"ל בין נגעים ובין התנהגות מוסרית, מקורו בסיפור המקראי על מרים שהפכה מצורעת אחרי שדיברה סרה במשה (במדבר י"ב), אך חז"ל הולכים צעד אחד קדימה. האיסור המקראי על רכילות ניתן בהקשר של דיבור המוביל לפגיעה בחיי אדם ("לא תלך רכיל בעמך לא תעמד על דם רעך"), בדומה לקביעת בית המשפט העליון בארה"ב שפגיעה בחופש הביטוי תיעשה רק כאשר מדובר בסכנה ברורה ומיידית.
לעומת זאת, החיבור בין מחלות עור ובין התנהגות מוסרית לקויה אצל חז"ל כבר גורם למישמוע חברתי רחב יותר. כעת אנשים בוחנים האחד את השני וממשמעים את ההתנהגות והדיבור האחד של השני. ספרו הנודע של החפץ חיים (רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, 1838-1933) "שמירת הלשון", מסמן מגמה חיה בציבור גדול של צנזורה עצמית. צנזורה כזו, הרחוקה מהציווי המקראי כרחוק מזרח ממערב, היא החמורה ביותר. האדם ממשמע את עצמו, את מחשבותיו, את התנהגותו, הוא בוחן כל תו וכל דיבור היוצא מפיו. מגמה כזו מדחיקה ומאיינת את הצד האפל המצוי בכל אדם ואשר הקבלה העצמית שלו היא תנאי להגיע לשקט עם עצמך.
שלא לדבר על צניעות נשים
כל זה מזכיר לי את היחס של הדתיים לעניין צניעות נשים. במקום לקבוע שכל אחד אחראי לגופו וליצריו, קבעו איסורים על נשים בלבוש ובהופעה בציבור וכך הפכו אותן לאובייקטים מיניים, הן האחראיות על יצרם של הגברים, שהפכו בעצמם ליצורים המגורים דרך קבע שלא יכולים לשלוט על עצמם. גם כאן, במקום לקבל את הצדדים החיוביים של הרכילות ולחנך אנשים לקבל את עצמם, על חולשותיהם ומגרעותיהם, יגידו אנשים אחרים מה שיגידו, החמירו עם איסורי לשון הרע והרכילות. עכשיו כל אדם אחראי גם שלא להכשיל אדם אחר כשהוא מדבר עמו, עכשיו אנשים מצנזרים את עצמם עוד לפני שהדברים יוצאים מהפה.
זה לא שלא חשוב לי מה אנשים אומרים עליי, אבל חשוב לי הרבה פחות מבעבר. שהמכרים יגידו מה שהם רוצים. אני מתמקד במערכות היחסים המשמעותיות שלי, אלה שבהן קריטי, ממש קיומי, מה האחר חושב עליך. אני מרכל, היא מרכלת, כולם מרכלים. רכילות היא מנוע ליצירה, להחלפת דעות, להבאה של הלא מודע למודע. בסייג אחד – בהתאם לחכמה של הציווי המקראי, אני משתדל לא להגיד דברים שיביאו לפגיעה ממשית במישהו אחר.
ד"ר יאיר אלדן מלמד במכון הרטמן