בלב המאפליה של המצב המעורער בסוריה, הקריסה הכלכלית של אירופה וכיסי ההתנגדות החברתית בישראל, יצאתי לסוף שבוע ארוך בכרתים עם חמישה חברים לכבוד יום ההולדת הארבעים של אחד מאיתנו. אחסוך מכם את הסיפור על חוף הנודיסטים ועל מה שארע לאחד מאיתנו באחת ממערות הסלע שבאותו חוף, אבל כן אומר שזה היה סוף שבוע של התקרבות, וצחוק, והבנה, ושיחה.
כל אחד מאיתנו הגיע עם משקעי-עבר לסוף השבוע הזה, וזה לא שהמשקעים הללו נשכחו או ששמנו אותם בצד, לא, הם עדיין היו שם, ובכל זאת, הם לא הפריעו לנו להתחבר מחדש ולהיחשף. הייתה שם קבלה האחד של השני שנבעה מן העובדה שכולנו כבר מצולקים בצורה זו או אחרת, ופחות שיפוטיים. וגם, ההתרחקות מהארץ וההתמסרות לארוע ולפגישה עשתה את שלה. כולנו נכחנו שם, מבלי להימלט לכל אחד מן ההיסחים הממלאים את חיינו בארץ. המצב הזה איפשר לכל אחד מאיתנו להביא את הטוב שבו. לכן, יצאנו לטיול נפלא בהרים בגלל ההתעקשות של חברנו אחוז התזזית, ונשארנו במקום שאהבנו באופן ספונטני (הדתי בחבורה ויתר על התכניות שלו לשבות במקום אחר), ואכלנו ארוחות נפלאות בגלל שזרמנו עם האינטואיציה שלנו.
יש דברים שלא צריך להבין אלא להרגיש
שבת זו היא השבת שלפני תשעה באב (השנה חל תשעה באב בשבת, ועל כן נדחה הצום ליום ראשון), והיא נקראת שבת חזון על שם ההפטרה הנקראת מדי שנה בשבת זו – הפרק הנפלא הפותח את ספרו של גדול נביאי ישראל, ישעיה. בקטע קלאסי מתוך הסדרה "לונדון פינת בן יהודה", נכנס ירון לונדון לשיעור שבו מלמדים את ההפטרה הזו. אף לא אחד מן התלמידים יודע לענות לשאלה מה משמעות הפסוק "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו". לונדון מקונן על כך שילדי ישראל כבר לא מבינים את שפת התנ"ך, ומדברים בשפה רזה הכוללת קיצורים כמו "כ" בשביל "כן", ועוד כהנה וכהנה. זה מצטרף לדיווח על פער גדול בין המורים והתלמידים בהבנת שירו של אלי אליהו "מתחת לפני האדמה", אותו היו צריכים תלמידים לנתח כשיר שלא נלמד בבחינת הבגרות האחרונה בספרות.
כשאני מסתכל על התלמידים המנסים להבין את ישעיה הנביא, אינני רואה תלמידים שאינם מבינים את שפתו אלא יותר תלמידים שאינם מתמסרים. וכשאני מסתכל על המורה, אני רואה מורה שאיננה מצפה מהם להתמסרות. והרי אין אדם בעולם שיכול להבין את ישעיה מבלי שיתרכז וימקד את תשומת לבו באופן מוחלט לטקסט הפואטי שלו. כך זה לגבי כל שיר. כך זה לגבי כל ספר. כך זה לגבי כל אדם.
ישעיה מקונן "למה לי רוב זבחיכם... כי תבואו לראות פני, מי ביקש זאת מידכם רמוס חצריי". הוא דורש מן האנשים להתנקות מן הכתם המוסרי שדבק בהם לפני שהם מגיעים להתפלל או להקריב קרבנות. העוולות המוסריות כלפי החלשים בחברה ויחסים חברתיים עכורים הוזכרו מאז ומעולם כגורמים לחורבן הבית הראשון והשני, אבל הדרך לתקן אותם לא מופיעה במפורש בטקסטים הללו.
וזה מה שלמדתי בטיול של השבוע שעבר – כדי לפתח רגישות מכל סוג שהוא חייבים לעצור רגע ולהתמסר. עבורי, המשמעות של זה היא לעצור אם אדם מבקש ממני כסף ברחוב, אפילו אם אני מחליט לא לתת בסופו של דבר, ולהקשיב לאדם המתנה את צרותיו אפילו שהמצב ערער את נפשו. כחברה, נראה לי חשוב שנפתח ציפייה כזאת מאנשים, שתהיה הנחת יסוד שזה טוב וראוי.
התלמידים הלומדים את ספר ישעיה או את שירו של אלי אליהו חכמים בדיוק כמו הדורות שקדמו להם, והשפה שלהם עשירה לפחות כמו זו של הוריהם, אבל הציפייה מהם להתמסרות לטקסט נמוכה יותר, וזה מה שיוצר את ההבדל. חוץ מזה, יש דברים שלא צריך להבין אלא מספיק להרגיש. ישעיה כותב "ונותרה בת ציון כסוכה בכרם, כמלונה במקשה, כעיר נצורה ". הפסוק הזה ממלא את הלב בחרדה של מצור ובדידות ולחץ גם בלי שנבין כל מלה וכל מטאפורה. וזה, הרי, מקורה של כל רגישות – תחושה ראשונית, חזקה, שלא תמיד ניתן להביע ישר במילים.
חזרנו מהטיול, והעלינו תמונות לפייסבוק, והחלפנו מיילים עם נסיונות עמוקים ומצחיקים לנסח את מה שעברנו, אבל האמת היא שאף אחד מהם לא קלע בדיוק לתחושה המלאה והעמוקה שמקננת בנו כעת. עכשיו כשחזרתי לשגרת העבודה, אני נזכר בהבלחים מסוף השבוע המיוחד הזה ואומר לעצמי קבלה והתמסרות, הכל מתחיל ונגמר בקבלה והתמסרות.
ד"ר יאיר אלדן הוא מרצה וחבר סגל במכון הרטמן בירושלים