אומרים שהיה שמח פה לפני שנולדתי. טוב אולי לא לפני שנולדתי פיזית, אבל לפחות לפני שהפצעתי בחייו של הניו אייג'י. כי מתברר שבזמן שאני עמלתי על תואר סתמי באוניברסיטת ת"א, הם כולם היו שם: בגואה/דראמסלה/מנאלי/אמסטרדם, רוקדים את נשמתם לבורא בתוספת כימיקלים אקזוטיים ובחורות אקזוטיות לא פחות.
"איזה מסיבות אלה היו", אוהב ב' להתרפק על זכרונות של ימים פרועים יותר, "ארבעה ימים רקדתי רצוף" - והוא לא מגזים. למרות שכמובן הייתי בקלות יכולה להחליף את המילה "מסיבות" במילה "בחורות" ואת המילה "רקדתי" במילה "זיינתי". כי "שם", בשונה מ"פה", הכל היה גדול יותר, עוצמתי יותר, מופרע יותר וסקסי יותר. היום, כשהאירוע המרגש ביותר שנופל על מפתן דלתנו זה פסטיבל 'זורבה' באשראם במדבר, פלא שגבר הניו-אייג' שלי לא מתרגש?
אני לעומתו, שהאירוע המסעיר בחיי היה מסיבת פורים בנמל, תמיד חיפשתי את הפתח הנכון, את הרגע הזה שבו המוזיקה הנכונה תפגוש את הוויב הנכון, יפתחו שערי שמיים ואזכה גם אני להתחבר אל האקזיסטנס מתוך הריקוד, אפילו אם זה יימשך ארבעים דקות ולא ארבעה ימים.
הפעם הראשונה שלמדתי לרקוד עם עיניים עצומות הייתה בפונה, ולא מתוך פלצנות זורמת אלא מתוך ריכוז בעצמי. שם עצמתי עיניים וגיליתי שכמו שיש סקס אחר, יש גם ריקוד אחר. והוא נורא נעים. ברור שלא הצלחתי להחזיק מעמד כל הזמן בעיניים עצומות, ברור גם ששפטתי בלגלוג את ההיא המנפנפת וההוא המקפצץ, אבל הצלחתי לרקוד בשביל עצמי ולא לרקוד כדי שכל הנוכחים בחדר יחשבו שאני זזה "מה זה מגניב".
מאז זרמו הרבה ביטים במוניטור, כבר למדתי לרקוד "רוחנית" למשעי, אבל עדיין לא צנח על מפתני האירוע המכונן ההוא. המסיבה שתופסת אותך בצ'אקרה התחתונה, מרחיבה לך את הרביעית ופותחת לך את העליונה, כמו שב' מספר בעיניים חולמניות. עד שהגעתי אל הטרייבל דאנס.
בשונה ממסיבות ה"פול מון" המסתוריות, אירועי ה"ריינבואו" האזוטריים וערבי ה"איווסקה" החשאיים, הטרייבל דאנס הוא פחות סודי, ובכל זאת לקח זמן עד שהתוודעתי אל השמחה. לפני כחצי שנה גרר אותי לשם ב' לראשונה, וכבר בהתחלה ידעתי שמצאתי את השביל להארה.
ביציאה מהמכונית הביטים הרקידו לי את הכתפיים. אחרי שחצינו את המגניבה של הכרטיסים והרוסי של השמירה, ככל שהתקרבנו אל מרכז השמחה, ידעתי שמצאתי את המפתח לצ'אקרות המחוללות שלי.
מי היה מאמין שדווקא כלי הנגינה התמוה ביותר, זה שנשמע כמו שופר ביום רע, יעשה לי את זה ככה? ב' הצביע בידענות ואמר "זאת נועה, נגנית הדיג'רידו הטובה ביותר בארץ".
האבוריג'יניס האוסטרלים מתהפכים בקברם או אולי דווקא מתפתלים לפי הקצב, אין לי מושג, אבל נועה יודעת לעשות עם הדיג'רידו שלה את מה שכל גבר היה רוצה לדעת לעשות עם הצינור שלו. היא פוגעת ישר בלב, מרגשת את האגן ומקפיצה את הנשמה. לצידה ניצבו אמיר עם מערכת תופים, לפעמים עוד זמרת, לפעמים עוד תופים, אבל במרכז תמיד נמצאים היא והדיג'.
בפעם הראשונה הם עשו לי את זה במטע פקאן, בשניה במבצר "שוני" בשלישית במרכז "אום" בבית אורן. ככה זה עם הטרייבל: כל חודש במקום אחד, תמיד בטבע, ולרוב בצירוף הרכבים אחרים בשביל הגיוון. אבל תמיד, תמיד, הם מנגנים מוזיקה חיה וטובה יותר מכל מוזיקת טראנס ששמעתי בחיים.
עוד במטע הפקאן הבהרתי לב' שהתמכרתי, ואפילו כשהבייביסיטר החולנית שלנו הכריזה על נפקדות, יצאתי לבד. הוא כבר רקד מספיק. עכשיו תורי.