גבר הניו-אייג' הוא חלום רע מאד של כל אם יהודיה. גברים שמגלים שהם גייז עדיין יכולים להביא כבוד במישור המקצועי, וילדים שחזרו בתשובה עושים לפחות הרבה נכדים. ילד הניו-אייג' לא מביא איתו שום נחת. הוא לא למד לתואר, הוא מתעקש שיקראו לו בשם מזעזע שקיבל במזרח, הוא נראה מביך ("למה הוא לא לובש את המכנסיים היפים שקניתי לו?" מקוננת חזור וקנון האם המאותגרת אופנתית), אין לו גרוש, הוא לא מצליח להתמיד בשום עבודה, מחבב סמים קלים, לא רוצה להתחתן, ועד שיש כבר נכד, הוא מתעקש על לידה ביתית ואוסר על סבא וסבתא להביא לו מתנות כמו שוקולד או רובה צעצוע.
ולכן, בדיוק כפי שנהוג להתמודד עם סיוטים, רובם פשוט מנסים לפקוח עיניים, להתעורר ולשים את הכל מאחוריהם. במילים אחרות - להכחיש. ההורים שלי, למשל, עדיין קוראים לאחי רפיק בשם הילדות שלו בינם לבין עצמם. וזה לא רק הם - רוב הורי הסניאסים סביבי עדיין נכשלים להסביר לחבריהם הטובים מה עבר על הילד בהודו, פשוט כי הם מסרבים להפנים את זה בעצמם. הם עדיין מצפים שהגוזל, אותו שלחו למזרח בגיל 20, יתבגר כבר, יפסיק לחלום על טיולים בעולם, ימצא עבודה נורמלית, יסתפר וכמובן – יצא להם מהארנק. כי הגבר הניו-אייג'י, גברי ככל שיהיה, עדיין מקווה בסתר ליבו שההורים ימשיכו להיות שם בשבילו, נפשית וכלכלית כאחד.
בכלל, רוב הגברים שאני מכירה מצפים בתסיסה נרגשת לעימות הבא עם ההורים, כשבין לבין הם מתכוננים: הולכים לסדנאות 'פרימל' ולומדים שכל הבעיות שלהם בחיים קשורות לאבא; מבקרים ב'יומניברסיטי' ומגלים שהם רוצים לזיין בגלל חסך באהבת אם; בוכים שבעה ימים ב'מיסטיק רוז' ומבינים שלא חיבקו אותם מספיק, ושותקים ב'ויפאסנה' ומרוב שעמום נזכרים בילדותם העשוקה. ואז, לא חשוב אם ההורים בדיוק חזרו מוויקאנד באנטוליה או מצינתור באיכילוב, הם מחכים להם שם, עמוסים בגרעינים של תובנות ומחכים לירוק הכל החוצה.
ההורים של ע', שנמצא כבר עשור בארץ, מכירים טוב מאוד את הריטואל ומתורגלים כבר לשלוף בנונשלנטיות תשובות מוכנות מראש, למקרה שהבן-יקיר-לי שלהם יחליט שוב להתפרץ. נדמה להם שהרע ביותר כבר מאחוריהם, אבל שמועה מספרת שבסדנאות גבר/אישה האחרונות, אותן מחבב ע' במיוחד, עובדים הרבה עם המשפט "אבא לא אהב אותי". "למה?" שאלתי יום אחד את פ', מכור נוסף לסדנאות, "לא גמרתם כבר לטחון את הורים שלכם?". "אני יודע" הוא התנצל, "אבל המשפטים האלה פשוט משחררים רחמים עצמיים ובכי. ומי שלא בוכה בסדנה לא מרגיש שהוא עבר משהו משמעותי".
אחי, רפיק, מתפקד גם הוא כחייל בצבא הניו-אייג', וכלל לא מהסס לקחת שבויים – אפילו אותי הוא הצליח להפוך משנקינאית מתוחכמת לנערת ניו-אייג' מתחכמת, אבל אין ספק שאת האסון הנורא ביותר הוא המיט על דודתי, כשצירף בקלי קלות גם את בנה הבכור לשורותיו. ע', בן דודי היקר, החזיק במשרה נחשקת באחת מחברות המחשבים ואז נסע למזרח, חזר, נדד דרומה ל'אשראם במדבר' ושם נתקע. דודתי עדיין לא החליטה על מה להתאבל קודם: על הקריירה מופלאה שלו שירדה לטמיון או על העובדה שהנ"ל מסרב להתמסד והוא, אעפס, ילד בן 38. בן-דוד החליף את שמו ומתהדר בנזר ראסטות שיבהיל כל עורב חולף, ואין מאושר ממנו.דודתי, לעומת זאת, טרם הגיעה לשלב ההשלמה, ועדיין מקפידה ללחוש באזני מדי אירוע משפחתי: "אולי תמצאי לו בחורה נחמדה?".