יש בעולם מגמה כזו, או לפחות זרם שולי, של שומרי נגיעה שהם חילונים. אנשים שפשוט לא נוגעים אחד בשני, מבחירה מודעת, למרות שהכי מותר להם בעולם. ממש כמו ברית המילה, שהפכה מסיבות בריאותיות כאלה ואחרות לטרנד לא יהודי בהכרח, כך עשויה (או עלולה) גם ההתנזרות ממגע בין-מיני למצוא את עצמה בדרך לקונצנזוס והנימוק: שמירה על בריאות הנפש היא סוג של סיבה בריאותית, ואולי כל ההוללות הזאת לא עושה לה טוב.
הייתכן שמאמינים יהודים ואמריקאים צדקנים יודעים מה הם עושים כשהם בוחרים להתנזר מהמגע המלטף של בני זוג? להיות שרלילות, לצורך העניין, זה בעיקר מגניב ואיזה-נשים-משוחררות-אנחנו, אבל האם זה עושה לנו טוב? האם יש סיכוי שזה הורס לנו את חיי האהבה (ואני מיד אסביר איך הגעתי למסקנה הזאת)? האם אין מקום לפחות להרהר שוב בהתנהלות המגעים שלנו?
הכל התחיל במין. מין מעולה. לילה ארוך, חבילות קונדומים על הרצפה, מצעים סתורים, חיוכים בבוקר וחמימות בבטן. ופתאום נזכרתי באחד, שלא מזמן היה אהבת חיי או במילים כנות יותר, פספוס חיי. לא הצלחתי לחשוב על שום דבר שמישהו יכול לתת לי ולא אעדיף לקבל מאותו אידיוט, שלא הבין שנועדנו זה לזו וכל השטויות האלה, עד שבאותו הבוקר הבנתי שדווקא יש דברים נעימים בהחלט שהוא לא יכול היה לספק לי. פתאום נזכרתי בהרבה דברים, לאו דווקא מיניים, שחסרו לי אצל ה"מושלם" ההוא. וככה, ברגע אחד, איבדתי את אהבת חיי. כלומר, פספוס חיי.
אז מה, דונה מרטין ידעה מה היא עושה?
זה מספר שנים שאנוכי (להלן – חילונית מופקרת) וחברתי (להלן – שומרת נגיעה קפדנית) מנהלות את הדיון הזה בגרסאות שונות. חברתי האמונית מתכננת התנזרות מוחלטת עד החתונה – הקרובה, ב"ה – עם האחד והיחיד. אני, ממיליון סיבות שלא קשה לחילוני הממוצע להעלות על דעתו, מתקשה שלא להתנגד. איפה ההתנסות, השחרור, החוויה, לדעת מה טוב לך. ואיך אפשר בכלל להיכנס למיטה רק אחרי שכבר התחייבת ליהנות מהמין הזה כל החיים?
אלא שאז, בתום אותו לילה מופלא שהרס לי אהבה נכזבת גדולה, הכתה בי הידיעה: איש כבר לא יקבל אותי כפי שקיבל אותי הראשון שלי. הניסיון חרץ בי פחדים, האכזבות חרצו בי עלבונות, והאושר חרץ בי ציפיות שכבר לא מסתפקות בליטוף במצח. גם הזמן, לא נעים, עשה את שלו. צעירה, אבל כבר לא מה שהייתי. הכוח שחיטב בי שרירים נמוג לטובת הרהורים מעמיקים וכולי רופסת, גם מבפנים. יש בי חשדנות שאין דרך לקלף אותה עוד, והיא נצמדת אלי כמו הכולסטרול שמצטבר לי בעורקים.
חברתי האמונית תבוא אל אהובה בגוף חלק ובנפש צחה. לא חקוק בה צחוק של אף אחד אחר, פינות נסתרות לא מזכירות לה בילויים נשכחים והיא טרם חוותה את "הלילה של חייה". היא לא רצתה אף אחד כפי שתרצה את בעלה ולא תחיה בספק תמיד שמא, אולי, יש ידיים שינעמו לה יותר.
בלבבותינו המערביים מתחוללת התנגדות אינטואיטיבית לכל הכרוך בחוסר ידיעה. גם אני מעדיפה לדעת הכול, לחוות הכול, ואז להחליט. אבל מה אם אנחנו מביאים על עצמנו חורבן? מה אם אנחנו מחלצים את זיכרונותינו הטובים מכל התנסות לטובת יצירת איזה אהוב מהולל, לא קיים ולא נראה שלא יבוא לעולם, ובכל זאת יעמיד בצל את כל מי שיבוא במקומו? מה אם, במו ידיי ומגעיי, הרסתי לעצמי את ההזדמנות לאושר של אמת, כזה שלא מסונדל לציפיות ואכזבות? אולי מוטב לא לנסות ולהתנסות, לא לעצב דרישות תוך כדי תנועה, לא לבלבל, לא להיכשל, אלא פשוט לבחור היטב, להתאמץ שיצליח ולקוות לטוב.
נשאר רק עניין אחד, קטן: זה נעים. פשוט נעים. ואיפשהו בבטן ברור לי שחשוב שנעשה מה שנעים לנו, גם אם אנחנו לא בטוחים שזה בריא או נכון בטווח הארוך. ולו רק כי הסטטיסטיקה מלמדת שלא לכולנו יהיה טווח ארוך ויש לנו רק סיבוב אחד על הכדור הזה, עד כמה שידוע לי. לחברתי האמונית יהיו השגות גם על זה, כמובן.