במשך תקופה ארוכה, כותבת רונית כהן, כיום רונית שיינפלד, טור במגזין הידברות סופשבוע שעוסק בתהליך התשובה שלה. מדי שבוע היא שיתפה ומשתפת את הקוראים בלבטים, בתהפוכות, בדילמות ובכלל. בשלב מסוים אחד מקוראי הטור, תומר שיינפלד, יצר איתה קשר. הם נפגשו, שוחחו, ותוך זמן קצר – גם התחתנו. זהו פרק ב' של שניהם, ויש להם כבר בת משותפת – הללי מרים. כעת הגיע הזמן לשמוע את סיפור התשובה המשותף שלהם.
תומר מספר בתחילת הראיון שלמרות שהוא גדל בבית חילוני, הוריו הקפידו לשלוח אותו למוסדות חינוך דתיים. "אבא שלי, כניצול שואה, היה תמיד אומר 'אני לא יודע ללמד אתכם מה זו יהדות. שם ילמדו אתכם מה זה להיות יהודי'. הזרעים האלה שהוא זרע, אולי מבלי לשים לב, בסופו של דבר התפתחו לזה שהתחלתי לשאול שאלות לגבי תשובה. אח שלי חזר בתשובה 10-12 שנים לפניי, התחלתי לשאול שאלות. דבר מוביל לדבר, עד שאתה אומר לעצמך 'רגע, אז או שאני משקר לעצמי מהיום, או שאני מתחיל לחיות באמת'".
חזרת בתשובה גם אחרי שאביך נפטר. איך זה הוביל אותך, באמת?
"אחרי שאבי נפטר הלכנו להגיד קדיש בבית הכנסת, לראשונה בחיי. הייתי בחור צעיר אחרי צבא, אחי היה קצין בקבע. התחלנו לשאול שאלות, לא הבנו אפילו מה אנחנו אומרים - 'יתגדל ויתקדש שמה רבא'. בעוונותינו זה היה סינית. אחי ירד יותר לעומק, והתחיל לשאול שאלות. התחלתי לחקור את זה לעומק, והבנתי שיש פה משהו הרבה יותר עמוק מסתם איזו אפיזודה חולפת".
רונית: "באתי מבית מאמין, אבל כזה שלא שמר תורה ומצוות. יום אחד חברה שלי סיפרה לי שהיא היתה אצל מתקשרת, מדיום, סיאנס. משהו כזה. אמרתי לה 'אין דבר כזה לדבר עם המתים, זה לא קיים'. היא אמרה 'את לא מפחדת? תלכי'. זה היה אתגר בשבילי. הלכתי, ומה ששמעתי שם היה סטירת לחי מאוד מצלצלת".
מה היה שם בדיוק?
"סבתי מרים, עליה השלום, עלתה ודיברה איתי על מקומות, דברים שחשבתי באותו רגע, כל מיני. כשיצאתי משם לא היה לי ספק שיש חיים אחרי המוות".
ידעת בזמנו שאסור לעשות סיאנסים?
"ידעתי שזה אסור, אבל היו הרבה דברים אסורים שעשיתי. אין ספק שלא הייתי חוזרת על זה היום. היתה שם תוכחה שקיבלתי. היתה שם הוכחה שהמתים יודעים כל מה שקורה איתנו. אגב, באותו סיאנס אמרה לי סבתי שאחד הייעודים שלי בחיים זה לכתוב, ולא ידעתי על מה היא מדברת. זה היה נשמע לי הזוי. אבל היה שם משפט שגרם לי להחסיר פעימה. סבתי אמרה לי 'את פגעת בי, פגעת במוסר שלי. את לא מתנהגת כמו שאת צריכה להתנהג'".
באיזה מובן?
"תשמע, חייתי חיים מאוד חילוניים, מאוד פתוחים. לא ידעתי מה זה גבולות, לא ידעתי מה כן ומה לא".
שניכם התחזקתם בעודכם נשואים. איך בני הזוג הקודמים קיבלו את זה?
תומר: "כשהתחלתי את התהליך, דבר בסיסי כמו נטילת ידיים בבוקר - הייתי עושה בסתר, שלא יראו, שמה יגידו. יהודי נוטל ידיים - איזה אסון. היום אני רואה את הבת שלי כשהיא מגיעה אליי. מדהים לראות שאצלי היא מקפידה קלה כבחמורה: שומרת שבת, נוטלת ידיים, יודעת לברך 'אשר יצר'. בבית היא עושה את זה בסתר. אני מבין את הדילמה, כי גם אני הייתי בה בעבר".
אבל למה בסתר? באים ואומרים 'אני עובר שינוי'.
תומר: "קל להגיד את זה. היום בדיעבד אני יודע להגיד 'מה יקרה, חבר'ה? מקסימום יגידו שאתה דתי ושמת כיפה'. היום אני צוחק על זה, אבל בהתחלה כחילוני אתה מאוד מסתכל על מה יגידו, מה יחשבו עליי. איך אני נראה בעיני אחרים. אתה לא מסתכל מי אתה ומה אתה.
"במשך תקופה ארוכה עבדתי באינטל. עובדים שם הרבה שבתות. יוצא שאתה עובד 12 שעות ביום. עד שאתה נוסע לעבודה זה עוד שעתיים וחצי בפקקים, החזרה לבית זה עוד שעתיים וחצי בפקקים. יוצא שכל היום אתה בכלל לא בבית, ואפעס, הילדים שואלים 'מי אתה בכלל?'. זה לא נעים, אתה מגלה שכל היום אתה במרדף, ואז אומר 'בוא'נה, צדקו הדתיים האלה'. כשסוף סוף אתה בבית אז קופצים לקניות וכאלה. רגע, אני רוצה את הילדים מסביבי, לשחק איתם, לדבר איתם".
אבל זה לאו דווקא רק בעולם הדתי. גם בעולם החילוני יושבים ומדברים וכו'.
"נכון, אני מסכים איתך. רק שבעולם החילוני, באיזשהו מקום אתה מגלה שבגלל שכל היום אתה מוזן בתכנים מהאינטרנט, מהטלוויזיה, מהסלולרי וכו' - אתה לא יודע להיות עם עצמך לבד, וגם לא עם החברים שלך או בני המשפחה. באיזשהו מקום הרגשתי שאני עטיפה יפה, אבל בפנים אני ריק. משכורת יפה, אבל חובות - מפה עד הונולולו. קיבלתי הרבה מכות פיזיות וגשמיות. שלום בית לא בדיוק היה לי, כשרציתי לשמור שבת הסתכלו עליי כמו על עב"ם. הרגשתי שחסר לי, ריק לי, אני יודע שצריך לעשות את השינוי הזה".
בהמשך סיפרה רונית על החיבור שלה להידברות, על כתיבת הטור הפופלרי "מיומנה של בעלת תשובה", וגם על בתם המשותפת - הללי מרים. לצפייה בתכנית המלאה צפו בראש העמוד.
התכנית "בכיוון אחר" משודרת מדי יום שלישי ב-23:10 בערוץ הידברות (ערוץ 97 בהוט ויס) ובמקביל גם כאן ב-mako מדי סוף שבוע.