השבוע נפל דבר בישראל. אם פעם האתוס הצבאי היה זה ששלח גנרלים במשך עשרות שנים היישר מהבקו"ם לכנסת, השבוע הוכח סופית כי היום האתוס התקשורתי הוא זה שנותן את הטון. השאלה היחידה היא מה המשקל הסגולי שלך באתוס הזה, או במילים אחרות - באיזה מיקום אתה נמצא בהיררכיה התקשורתית?
דוגמא להיררכיה ממין זה אפשר להמחיש בקרב כותבים ברשת: בראש נמצאים כותבי הפוסטים והבלוגים הפופולאריים, שנהנים מאלפי כניסות ביום, תחתם צייצני הטוויטר וכותבי הסטטוסים בפייסבוק, וממש בתחתית של התחתית נמקים הטוקבקיסטים המקופחים, אותם אף אחד לא מכיר ואף אחד גם לא רוצה להכיר. זו רק דוגמא קטנה שנועדה להבהיר את הידוע לכול, והוא שכל אחד ואחת מאיתנו הוא בעצם נקודה קטנה ובודדה במרחב התקשורתי. איש איש וחלקת הפיקסלים הקטנה שלו, ואם תאמר לי כמה לייקים אתה מכניס, אומר לך מה הערך התקשורתי שלך.
אגב, אני משתמש במושגים מהעולם הכלכלי כמו "ערך" ו"מכניס" לא סתם במקרה. בדיוק כפי שהעוגה הכלכלית לא מתחלקת שווה בשווה, כך גם עוגת המדיה אינה שוויונית כלל וכלל. לראיה, יש כאלה שמקבלים מקסימום 15 שניות של תהילה, ויש כאלה, כמו יאיר לפיד, שמקבלים הרבה יותר. משהו בכיוון 15 שנה.
יאיר לפיד הוא האבטיפוס הקלאסי של התופעה שהזכרתי לעיל. לפיד, שללא ספק נחשב למלך הבלתי מעורער של התקשורת, מבשר בפרסונה שלו את השינוי הגדול שחל בחברה הישראלית. ואם תאמרו לי שהיו שם לפניו אנשי תקשורת רבים כדוגמת שלי יחימוביץ', ניצן הורביץ, אורי אורבך ואפילו אביו, טומי, אומר לכם שיאיר לפיד הוא החשוב והמשמעותי שבהם, מאחר והוא מסמל יותר מכולם את המעבר של החברה הישראלית מחברה שמקדשת ערכים צבאיים לחברה שמקדשת ערכים תקשורתיים. עם יד על הלב, תגידו לי אתם - הרי אם כולנו בעצם נקודה כלשהי במרחב התקשורתי, לא טבעי שנשאף לכך שהמנהיג שלנו יהיה מי שנחשב לקיסר המרחב?
מתגעגעים למגמגמים
בימי התנ"ך לא היו אלה גנרלים עזי רוח או אנשי תקשורת עזי מבט שעמדו בראש הפירמידה. המנהיגים בימי קדם הגיעו דווקא ממגזר אחר - מגזר רועי הצאן. דויד שרעה את צאן אביו כששמואל הגיע למשוח אותו למלך, שאול שיצא לחפש אתונות ומצא מלוכה וכמובן הגדול והמפורסם מכולם - משה רבנו, שבמהלך שיטוט עם צאן יתרו חותנו פגש את אלוהים מחופש לסנה בוער, באחד מהאירועים המכוננים ביותר בהיסטוריה האנושית בכלל ובתנ"ך בפרט.
בניגוד ללפיד הרהוט והמפוצץ בביטחון עצמי, משה רבנו היה דווקא גמגמן עם ביטחון עצמי ברצפה. כשאלוהים מבשר לו כי הוא האיש עליו מוטלת השליחות להוציא את בני ישראל ממצרים, משה מגיב בפאניקה: "ויאמר משה אל האלוהים מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?" (שמות ג', י"א). לכאורה, התכונה האחרונה שהיינו רוצים שתהיה למנהיג שלנו היא חוסר ביטחון. גאוותנות, יהירות, מוחצנות הן התכונות מהם עשויים מנהיגים אמיתיים. זה מה שהרגילו אותנו לחשוב. מי שמביע חשש ומורא, לדידנו הוא בעל ביטחון עצמי נמוך. הוא לא מנהיג.
ובכן, טעות מרה בידינו, כי רק מי שבאמת בטוח בעצמו מסוגל להרשות לעצמו להודות בפומבי שהוא חסר ביטחון. משה רבנו היה הרבה מעל האגו, ולכן לא התבייש להתוודות בפחדיו.
רועי צאן, זה מה שהעם צריך. 120 רועי צאן שקטים, צנועים, אמיתיים והכי חשוב - חסרי ביטחון. ממש כמו משה רבנו.