מה, זהו זה? אם אספק את צרכיי, אהיה מאושר? האמת - תלוי איך מגדירים סיפוק והנאה. האחד ייהנה מביקור בחוף הים, כשהשני יראה את אותו המקום בדיוק כגיהנום עלי אדמות. מישהו יקבל סיפוק עילאי ממשחק כדורגל, כשחברו יתענה מצפייה בכדור מסכן ששחקנים בועטים בו באלימות. מישהי תיגע באושר בשמיעת הרצאה על פיסיקה קוונטית או בחוג מקרמה השכונתי, כשחברתה תעדיף למות מות קדושים מאשר להשתתף בזה או בזה. ובכלל, אנחנו יהודים, שומרי תורה ומצוות ולא שמענו על מצווה להיות מאושר. זה מתאים לאנוכיים או לגויים ואצלנו אין כזה דבר.
אבל אם נחליף את המילה "אושר" במילה "שמחה" – הדברים נשמעים אחרת. הרי בפרשת כי תבוא מובא מעין ציווי להיות בשמחה: וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ (דברים פרק כז, ו) ובהמשך הפרשה (כח מה-מז) נשמעת גם הזהרה חמורה למי שנמנע מלשמוח: וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה ... תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.
אמנם הדוסים שבינינו יקשו: אין מצווה לשמוח סתם ככה - בשביל הכיף - יש מצווה לשמוח בעשיית המצווה, וכלשון הגמרא: "שמחה של מצווה".
אבל מה אם כל החיים שלנו היו מצווה אחת גדולה? הרי למעשה, המצווה באה לצרף ולְצַוֵת אותנו (מלשון צֶוֶת) לריבונו של עולם. "בכל דרכיך, דעהו" אומר הכתוב. בכל רגע נתון אפשר לקיים מצווה. או במילים אחרות, יש לנו את היכולת לחוות כל רגע מהחיים כמצווה: אם אני מבשל אוכל טעים לחברים, אם אני עובד כדי לשמח את משפחתי, אם אני מפתח מוצר שיעזור לאנשים – כל זה יכול להוות מצווה מן המובחר. ולא רק כשאני מתכוון לקיים מצווה במובן ה"דתי" של המעשה.
כשהרצוי והמצוי משתווים
אז מהי שמחה? ובכן, שמחה נובעת ממילוי החיסרון, ממימוש הפוטנציאל. כל אחד מאיתנו יכול (אם הוא רק יתאמץ להקשיב) לשמוע קול פנימי עדין אך ברור שאומר לנו מי אנחנו אמורים, יכולים, מסוגלים להיות. והקול הזה יוצר השוואה אוטומטית בין המצוי לרצוי. מקור הקול הזה בנפש פנימה, בהיותה כביכול, חלק מהשלמות האלוהית. ("חלק אלוה ממעל ממש" בספר התניא). ומתוקף מקורו, הקול הזה יודע שלמות מהי וברור לו מה הכוח הגלום בתוכנו.
וכשאנחנו מרגישים שהרצוי והמצוי משתווים – אנחנו בשמחה, חשים מאושרים. כל שמחה נובעת מהעיקרון הפשוט הזה, בין אם השמחה גשמית (הבטן הרעבה שלי פוגשת ארוחה דשנה), בין אם היא רוחנית (הצמאון שלי לקשר עם הבורא מתחבר לתפילה), בין אם היא אישית (היכולת המקצועית שלי מוצאת אפיק עסקי), ובין אם היא כללית (עם ישראל קם לתחייה ושב לארצו). בעצם, מהי הציפייה לבוא המשיח אם לא התקווה שהחסרונות של העולם כולו יתמלאו וייעלמו? זוהי מטרת בריאת העולם - להוציא לפועל את כל מה שבכוח.
וכשאני עושה שימוש בפוטנציאל הטמון בי, אני לא רק מעצים את עצמי ואת עוצם ידי– אלא אני מקיים את כוונת הבריאה ומגלה את האלוהי בטבע, מסיר את הכיסוי מעל המציאות (המצוי) ומגלה בה את הרצוי (רצון ה'). זה אמור להיות המצב התמידי של האדם. בלי סטיקר, בלי ציניות, בלי להשוות. סתם ככה, כדי להיות מי שאני באמת. לא חייבים להיות ברסלובר או הזוי למחצה כדי להבין יחד עם רבי נחמן: "מצווה גדולה להיות בשמחה - תמיד!".
