ההתאבדות של דודו טופז עדיין לא נתפסת. התאבדות בכלל היא דבר קצת קשה לעיכול, אבל כשרואים אותה דרך המשקפיים של היהדות - התמונה נראית מורכבת ובעייתית עוד יותר. בהשקפה חילונית, איך אומר רביב דרוקר? טוב שטופז התאבד. מבחינה שכלתנית-קרה אולי לא היה לו מה להפסיד. אבל אם לוקחים בחשבון שיש חיים אחרי המוות, עולה השאלה הנפיצה והחשובה יותר מכל - מה קורה שם בעולם הבא למי שלקח את נפשו בכפו?
"על פי היהדות, מי שמאבד עצמו לדעת - אין לו חלק בעולם הבא", אומר הרב גבריאל עשור. "יש לראות את זה כדבר שצריך להוקיע. אפילו החברה עצמה, בלי קשר לדת, מוקיעה אדם ששולח יד בנפשו. ערך החיים הוא מעבר לכוח החשיבה. הבורא נתן לאדם את הכוח לרצות לחיות מעבר לחיים עצמם, את האינסטינקט להמשיך את החיים בכל מצב, וגם להיאבק עליהם במידת הצורך".
אבל טופז סבל מאוד כאן, וכנראה שחשב ששם יסבול פחות. יש משהו בחשיבה הזו?
"זו טעות גדולה. אם הוא היה משלם פה על כל העבירות הפליליות שעשה, זה היה לזמן קצוב ואחר כך היה יכול להרהר בתשובה. אני לא יודע אם הוא עשה תשובה בשברירי השניות לפני המוות, או שמא חשב שבעולם הבא העונש יותר קל. אבל בכל מקרה, הוא יגלה ששם המשפט הוא נצחי ולא זמני. בעולם שלנו התשלום קצר יחסית, אבל בעולם הבא הדברים הם במימדים רוחניים של נצח, והתשלום על החטאים גדול הרבה יותר".
מה זה אומר בפועל?
"לפי ספרי הקודש, אנשים מקבלים שנים על גבי שנים - ולפעמים אלפי שנים - בכף הקלע (מקום אפל במיוחד בו הנשמה 'נזרקת' בין העולמות – ד.כ). אם פה הוא היה יושב מקסימום במאסר עולם, שם העונש יארך זמן רב יותר, והבושה והכלימה יהיו גדולות יותר".
אז הוא אף פעם לא יהיה בגן עדן אלא רק בגיהנום?
"המאמר הוא כפשוטו: הוא לעולם לא יגיע לחלק של העולם הבא. כף הקלע זה מעבר בשלבים לשם, אבל לצרור החיים - כמו שאומרים 'תהא נשמתו צרורה בצרור החיים' - לשם הוא כבר לא יגיע, לצערנו".
למה בעצם ההתאבדות חמורה כל כך?
"כי האדם בעצם אומר כך לבורא 'קח את המתנה שלך' וזורק לו אותה. החיים הם פיקדון, הקב"ה נותן ולוקח מתי שהוא צריך, אי אפשר להתלונן ואי אפשר להחזיר את הפיקדון לפני הזמן. מעבר לזה, צריכים להבין - העולם הזה הוא עולם הפרוזדור, עולם העשייה. בעולם הבא כבר אי אפשר לעשות. הגאון מווילנה אומר שהתשוקה הכי גדולה בעולם הבא היא לעשות מה שהוא לא עשה כאן בעולם הזה, ופתאום הוא מבין עד כמה הוא בזבז זמן בעולם הזה".
_b.jpg "לוויה דודו טופז (צילום: אורי אליהו)")
"לאדם אין רשות ליטול חיים של אחרים וגם לא את החיים של עצמו, כי הם לא באמת שלו ולכן זה חמור מאוד", מוסיף הרב רפאל סבתי. "יש מקרים יוצאי דופן בצבא, כמו רס"ן רועי קליין שקפץ על רימון כדי להציל את החיילים שלו. לכאורה הוא התאבד, אבל הוא עמד על קידוש השם והציל המון חיילים אז לא רק שהוא לא ייתבע, אלא שהוא קדוש ויש לו שכר עצום לעולם הבא. לעומת זאת, מתאבד גרוע יותר מרוצח - כי הוא רצח נשמה, ועוד את עצמו. אגב, דודו טופז הוא לא הראשון בסקאלה של האומנים המתאבדים. במהלך העשורים האחרונים עשרות מהם התאבדו, למרות שלכאורה היה להם הכל. זה צריך לתת לנו חומר למחשבה על התהילה, הפרסום וההצלחה כביכול בעולם הזה, כשהם נטולי תוכן רוחני כלשהו".
יחד עם זאת, ביהדות נותנים משקל לאפשרות שמא ברגעים האחרונים של ההתאבדות האדם חזר בתשובה והצטער על המעשה – כלומר נוטים לקחת בחשבון שאולי הוא התחרט לאחר שביצע את המעשה, ולכן למעשה מת מחוסר ברירה, אחרי שכבר היה מאוחר מדי לשנות את זה. לכן, בגלל הסיכוי הקטן הזה, כיום מתאבדים כמעט אינם נקברים מחוץ לגדר, ועל רובם יושבים שבעה כעל כל נפטר. "באופן עקרוני, על אדם ששולח יד בנפשו לא מתאבלים כי אין תנחומים, הוא צריך לשלם כל הזמן על המעשה שעשה", מוסיף הרב עשור, "אבל היום מתנהגים כרגיל כלפי מאבד עצמו לדעת כי קשה להגדיר מי מאבד את עצמו מתוך הדעת. טופז הגיע לכלא אחרי שהיה אדם אמיד שהתרגל להנאות העולם. סביר להניח ששליחת היד הייתה איבוד הדעת, ואם זה לא מתוך דעת אלא מתוך טירוף - דינו ככל אדם רגיל. אבל את זה יחליטו למעלה".
עשרות אמנים הגיעו לבית העלמין ירקון וליוו את דודו טופז בדרכו האחרונה