רגע לפני שמדליקים את נרות חנוכה, ביום הקצר ביותר בשנה, הרשו לנו לגלות לכם סוד: הרבה לפני שיהודה המכבי קרא 'מי לה' אלי' ולפני שכד השמן התחבא בפינה, אדם שלנו, אבינו האוניברסאלי, פחד מהחושך וחגג סוג של חנוכה.
באחת המסכתות בגמרא יש סיפור מופלא על מפגשו הראשון של אדם עם החושך. בתקופה הזו בשנה, אדם היה על פני האדמה לא יותר מחודשיים-שלושה. הוא נברא בסביבות ראש השנה ומאז לא יכול היה שלא להבחין שהימים הולכים ומתקצרים. כל יום, שעות האור פחתו והלכו. עבורנו מדובר בתופעה פיזיקלית מוכרת, אבל בשביל אדם, העניינים נראו קצת אחרת. הוא הרגיש שהעולם סוגר עליו. המאזן בין החושך הזה, המאיים, לבין האור שמסמל את החיים, התחיל להשתבש. אם זה ימשך כך, הוא חשש, לא יישאר אור והעולם ישוב לתוהו ובוהו. החושך החיצוני השתלט לו על המחשבות. הוא נכנס לדפרסיה ולסוג של התקף חרדה. אדם הראשון מת מפחד מהחושך. או ליתר דיוק, הוא פחד פחד-מוות מהמוות.
בשלב הזה, מתארת הגמרא, הכריז אדם על ימי תענית ותפילה, קרע את החולצה, שם אפר על הראש והתחנן שמישהו ידליק כבר את האור. קצת אחרי שהייאוש חלחל לו לורידים והחושך הציף לו את הנשמה, אדם שם לב שהימים שוב הולכים ומתארכים. זה לא החושך שבפנים, היקום לא הולך להיחרב ועולם כמנהגו נוהג. בעקבות הגילוי המרעיש ירד רף החרדה ואדם קבע שמונה ימי הודאה לבורא העולם, שהציל אותו מטביעה בשחור השחור הזה. שהאיר לו את היום.
ייתכן שהפחד האנושי כל כך מהחושך, הוא זה שעומד בבסיסם של כל חגי האור שנחגגים בימים אלה בעולם - חנוכה שלנו, הכריסמס שלהם ועוד כמה חגים פגאניים נוטפי אורה. ומעבר להכרה בכך שגם כשנדמה שהחושך הולך להשתלט על הכל, צריך רק לחכות ולגלות שעוד יאיר היום, יש בסיפור הזה מסר קצת יותר אקטיבי. מסר שיכול לשנות את טקס הדלקת הנרות שלכם מעוד טקס יהודי חביב למעמד שנוגע בשורש האנושיות.
כי כשאנחנו מדליקים את נרות החנוכה, בימים הכי קצרים בשנה, אנחנו מוסיפים אור על חושך. אנחנו, כצאצאיו של אדם הראשון, בוחרים לברוא אור, להוציא את עצמנו ואת העולם, לאט לאט, יום אחר יום, נר ועוד נר, מתחושת הייאוש. האור הוא האפשרות להסתכל קדימה, לפעול ואולי גם להאמין בניסים. הדלקת נרות חנוכה היא הצהרה רוחנית שאומרת, בין היתר, ש"כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן". ושזה לא בשמיים. זאת אומרת, לא רק בשמיים, אלא גם בידינו ממש.
כדי להפנים את התחושה, כדאי לקיים מנהג מתוק לפיו כל זמן שהנרות דולקים, לא עושים שום מלאכה אחרת. במשך חצי שעה ביום, לאחר שהדלקתם את הנרות, עזבו הכל, כבו את הטלוויזיה ושימו את הפלאפון על שקט. שבו מול החנוכייה המרצדת, תביטו ללהבות בלבן של העין ותנו להם להאיר לכם את הפנים. הדלקת נרות, והנחתם על עדן החלון או בפתח הבית, היא הכרזה בוטחת בכך שבאנו חושך לגרש, בידינו אור ואש. סורה חושך.