פרשת השבוע היא שתי הפרשות האחרונות של ספר במדבר: מטות-מסעי. אנחנו מסיימים בשבת את החומש שהוא אולי ה-ספר האקטואלי על תולדות חיינו (ואני יודעת שאני אומרת את זה בכל חומש). בספר בראשית העולם נברא, בספר שמות יוצאים ממצרים, ספר ויקרא הוא ספר הטהרה והקורבנות והקדושה והמקדש, ספר דברים הוא – כשמו כן הוא – ספר של דיבורים, נאום של משה רבנו, וספר במדבר? נעים מאוד. אלה הם חיינו. הולכים במדבר החיים, אל הארץ, מחוצה לה, ושוב אליה, נודדים עם הספר הזה קרוב אלינו, להתמודד בכל תולדותינו. אנחנו ניקח הפעם משתי הפרשות המרתקות האלה רק שלוש מילים, רק שלושה נושאים.

אנחנו נעסוק בשלושה נושאים – הפסוקים הראשונים של פרשת מטות, הפסוקים הראשונים של פרשת מסעי, והסיפור המרכזי שמופיע באמצע. מתחילים.

דיבור

הפרשה מתחילה בנושא הדיבור:

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה.

רש"י: לא יחל דברו – לא יעשה דבריו חולין.

רבי חיים ויטאל: ככל היוצא מפיו – לפי שכל היוצא מפיו של אדם יעשה רושם למעלה אם טוב או רע.

פרשת נדרים חושפת בפנינו את העוצמה הגדולה שמייחסת התורה לכוח הדיבור. אם ננסה לתמצת, הרי שהתורה מתייחסת לדיבור ככוח יוצר ולא רק ככוח מתאר או מקשר. זה פלא. יהודי עומד ונודר ונשבע, והנה, נוסף לתרי"ג מצוות שקיבלנו בסיני, נוספה ליהודי זה מצווה נוספת והוא מחויב לה, ואם יעבור על הנדר – יביא קורבן חטאת. דיבורו של האדם יוצר מציאות שגם בשמיים מסכימים איתה ונותנים לה תוקף. במשך 40 שנים משה מתאמץ לחנך את העם שהדיבור הוא כוח החיים המרכזי, שאסור לחלל אותו ולחשוב "זה רק מילים" או "הבטחתי, אז מה". הדיבור הוא קדוש. הוא הביטוי של הנשמה. יש לשמור עליו כמובן מדיבורים אסורים ושקרים, אבל גם לשמור עליו מבזבוז, מזלזול. תרבות הדיבור היהודית היא שונה, נגד דיבור שהופך זול, נגד מציאות שבה האוויר מלא במלל מיותר, מזיק, מעמיס.

פרשת נדרים נקראת תמיד בימי בין המצרים, כי גם ענייני שנאת החינם החלו בדיבורים והפכו לשפיכות דמים. אנחנו מחזיקים בידינו כלי נשק עוצמתי שיכול לברוא עולמות, אבל גם להחריב אותם.

עכשיו ברור יותר מה הקשר של הנושא לכניסה לארץ. זה קריטי לקיומנו, לביטחוננו. באנו לא להקים פה עוד מדינה כמו כולם, אלא חברה עם תרבות דיבור אחרת. האנושות מכירה בעיקר תרבות דיבור כמו באיראן (צנזורה, אלימות, כפייה, השתקה), או תרבות דיבור כמו באמריקה (ליברליות, חופש ביטוי, אין גבול, הכול פרובוקטיבי, טראמפיזם שבו מותר וצריך להגיד הכול) אבל אנחנו צריכים להקים – ישראל. זה אתגר ליצור חברה שבה הדיבור יפה ונכון, אבל לא בכוח הזרוע אלא בכוח הרוח והמוסר. אנחנו חלק מברית שבה המילים הן קדושות ואנחנו לא רוצים לחלל אותן, אז אנחנו מקדשים את הדיבור מרצון, לא כי מפחדים מהחוק אלא כי יוצרים משהו חדש. זה נכון בהרבה תחומים: לא אכיפה, חינוך. משהו שנובע מאיתנו פנימה. אפילו על המשיח הנביא ישעיהו מתאר שהוא יפעל בכוח הדיבור:

וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע. (ישעיהו)

תרבות

שבט ראובן ושבט גד אומרים למשה כך: וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ.

אבל משה עונה להם: בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ.

ורש"י מסביר: חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה: לא כן, עשו העיקר עיקר והטפל טפל. בנו לכם תחלה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם.

זה האתגר שלנו עד היום, לא להתבלבל בין עיקר לטפל. וכאן, בדיוק כאן, מופיעה מילת המפתח שלנו. זו מילה יחידאית בתורה, שמופיעה אך ורק פה: תרבות. משה רבנו אומר: וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל.

כי מה זה תרבות? מה נמצא במרכז חייך. תרבות זה "מה קודם למה"?

מסע

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מצרים.

הפרשה מתארת שורת מסעות, 42 מסעות: וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת, וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם, אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר. וַיִּסְעוּ מֵאֵתָם וַיָּשָׁב עַל-פִּי הַחִירֹת אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי בַּעַל צְפוֹן וַיַּחֲנוּ לִפְנֵי מִגְדֹּול...

המסעות האלה הן לא היסטוריה, הם אקטואליה. אלה הם מסעות חיינו, על העליות והמורדות שבהם. על הנקודה הזו אמר רבי משה מקוברין: "הדבר הגרוע ביותר הוא שאדם משלים עם מצבו".

לסיכום, נגענו רק בשלוש נקודות מהפרשה – דיבור, תרבות ומסעות – ובסוף הפרשות האלה אנחנו מסיימים את ספר במדבר, ומכריזים, כפי שמכריזים בבתי הכנסת עם סיום הקריאה של חומש: חזק, חזק ונתחזק.