@שגית דרעי
"כשהייתי בת 19 משפחתי עברה משבר קשה מאוד מאוד שבעקבותיו אמי דרשה שנעבור דירה. אלא שבמשפחה שלי "לעבור דירה" היה אירוע לא פשוט בכלל - מיום שהוריי נישאו גרנו במושב ליד סבי וסבתי מצד אבי, והוריי היו "בנים ממשיכים" במשק.
בנוסף, במשפחתנו המרוקאית השורשית, יש לאבי, כבן בכור וכבבת עינו של סבי, את הזכות והחובה להיות "צמוד" להוריו ולטפל בהם במסירות אין קץ (כפי שהוא עושה עד היום) ובכלל זה - לגור לידם.
בכל מצב רגיל הכף הייתה מוכרעת באופן מיידי לצידו של סבי שיחיה, אבל במקרה הזה המשבר היה כל כך גדול (דיני נפשות כפשוטו), שעמדתה של אימי קיבלה משקל אמיתי.
וכך, לאחר דיונים ארוכים, הוחלט שבמשבר גדול צריך שופט גדול והדמות שנבחרה, כגדולה מספיק על מנת להכריע, הייתה הרב עובדיה יוסף. נקבעה פגישה ופמליה שלמה נסעה אל הרב עובדיה - סבי שיחיה, אבי, רב חשוב ממשפחת אבוחצירא המעטירה, רב ספרדי חשוב נוסף ו... אני. ולמה אני? כי אמי העדינה והשקטה לא הייתה מסוגלת אפילו לחשוב על כך שהיא תצטרך לעמוד קבל חדר מלא גברים מזוקנים ונשואי פנים ולייצג את עמדתה, אז היא שלחה אותי.
נכנסה הפמליה כולה לחדרו של הרב עובדיה שישב מאחורי מכתבה כבדה ועליה ערימות של ספרים. סבי האהוב, איש נשוא פנים ובעל גינונים של מוכתר, פרש את הסיפור וסיכם ש"עכשיו הכל בסדר, חזרנו לשגרה ואין כל סיבה שיעברו דירה". הרבנים נשואי הפנים תמכו בעמדתו וסיכמו - נשארים במקומם. אבי ישב ושתק ולא העז לדבר. הדוברים יצרו אווירה של "הכל טוב, עסקים כרגיל".
עמדתי שם לבדי. ידעתי שעליי לדבר עכשיו או לשתוק לעולם. אמרתי "אבל הרב, זה לא ככה". סיפרתי על הפחד הנורא. על אמי שהתעלפה, על משפחה של 7 נפשות שישנה בחדר אחד מפחד בלילות, על אחי בן ה-11 שצריך ליווי כשהוא הולך לשירותים כי הוא פוחד ללכת לבד, על החשש לצאת מהבית, על החשש להישאר בבית. דיברתי ובכיתי, דיברתי ובכיתי. הרב עובדיה קרא לי אליו אל מעבר למכתבה. הוא משך הדום ואמר לי לשבת לידו, בצד שלו של המכתבה. כל הגברים המזוקנים ונשואי הפנים היו בצד אחד והרב עובדיה ואני היינו בצד השני. הוא הרגיע אותי ואמר "יהיה בסדר, יהיה בסדר. עכשיו תספרי לי הכל". סיפרתי וסיפרתי. כשסיימתי, הוא הסתובב אליהם ופסק - "עוברים דירה!". אבא שלי אמר: "אבל הרב, מה יהיה עם אבא שלי? נפשו קשורה בנפשי..." והרב עובדיה אמר: "קודם תדאג למשפחה שלך ואחר כך להורים שלך".
ההכרעה הייתה נחרצת. ואז הרב ממשפחת אבוחצירא קרא ואמר: "הרב! היא לומדת משפטים!" (כלומר אני... ואולי תוכיח אותה על כך כי בנות ישראל כשרות לא לומדות משפטים, ואולי היא לא כל כך תמימה כמו שהיא נראית... ניסיון אדיר להטות את ההחלטה ולהשחיר פנים של ילדה בת 19 בארבע מילים קצרות...).
שתיקה...
אני עדיין ישבתי לצידו. ואז הרב עובדיה הסתובב אליי ואמר: "שיהיה לך בהצלחה. רק תמיד תזכרי של מי החוקים האמיתיים".
יצאנו מחדרו. יצאתי לא כמו שנכנסתי. יצאתי עם תמיכה אדירה לדרך בה בחרתי. יצאתי עם חיזוק לאורח חיי כאישה דתית שרוצה מקצוע וקריירה. שרוצה שיהיה לה קול בעולם של גברים מזוקנים ונשואי פנים. עם תמיכה מגדול הדור שבעצם אמר לגברים המזוקנים - אל תפקפקו בתום ליבה, ביושרה ובכנות כוונותיה, גם אם היא בוחרת בבחירות שאינן מקובלות עליכם, שאינן על דעתכם, ובלבד שבליבך, שבדרכך זו, על כל פיתוליה וקשייה, תהיי נאמנה לאמת, לתורה, לריבונו של עולם.
ומאז אני אוהבת אותו כל כך. אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו".
@michali ben dror
"זה היה הרעיון של אבא שלי. אין סיכוי שהיינו בכלל חושבים בכיוון. הייתי בחודש חמישי, חזרנו מסריקת מערכות והבנו שיום אחד נערוך ברית מילה. הדחקתי מחשבות רלוונטיות והעסקתי את עצמי רק בזהות הסנדק.
אבא שלי לא הבין מה הבעיה. "הרב עובדיה!", הוא הודיע. לי זה היה נראה מופרך. ידעתי שהרב כמעט ולא יוצא מהבית, אבל אבא שלי אמר ואני, שהייתי בתהליך פיוס והשלמה איתו - זרמתי.
מכיוון שבעלי אבטח את הרב במשך כמה וכמה חודשים, הוא פנה אחרי הלידה למכריו בבית הרב ובדק את האפשרות לערוך שם את הברית. הם זכרו את יקירי לטובה, אבל הודיעו שהכללים ברורים: בשעת בוקר מוקדמת, ללא כיבוד ולעשות את זה זריז.
למרבה ההפתעה הצלחנו להגיע בזמן. החברים והמשפחה כבר היו שם. הרב סיים את התפילה, נשא דרשה קצרה והברית החלה.
היה לי ברור שחותכים והולכים.
אבל ממש בהתחלה נכנס לעזרת הנשים אחד הגבאים ואמר שהרב מבקש שאכנס לחדר צדדי. נשלחתי לקיטון צר ומואר - התפר בין הישיבה לבית הפרטי. חיכה לי כיסא מרופד ומדי כמה דקות נכנס אלי ישי שנראה טרוד ודחק בגבאים לתקתק כי "אין להם זמן". "הם" היו שני טייקונים שביקשו להתקבל אצל הרב והתמרמרו שהברית היתה יכולה לחכות.
אבל הרב נתן לטקס את הכבוד המגיע לו ובסיומו קרא לי לחדרו וביקש שרק הגבאים הקרובים יישארו. את אנשי הפוליטיקה הוא השאיר בחוץ. הרב הזמין אותי לשבת, דיבר אליי בחיוך, שאל כמה שאלות, ברך אותי ורק אז שלח אותי לדרכי.
לי זה לא היה מובן מאליו. לא באותו בוקר ולא עד היום. אדם בשיעור קומתו, מוצא זמן - בין טקס דתי לפגישה עם מכובדים - לשבת לרגע, בנינוחות, עם אחת העם ולתת לה את ההרגשה שהיא רצויה. כאדם. כאישה".
@יוסי פיינהנדלר
"שבועיים לפני בר המצווה שלי, אמא שלי מחליטה לקחת אותי להתברך אצל הרב עובדיה. אנחנו נכנסים לביתו ברחוב הקבלן, עולים לקומה השנייה בביתו לחדר לימודו. אני רואה את האדם הכל כך מפורסם ומכובד, יושב כפוף כשעיניו תקועות בהמון הספרים שמולו. ואנחנו עומדים שם לידו אבל אין לו מושג לגבי זה. וזה היה עבורי אז חוויה מרתקת.
רק אחרי כעשר דקות הוא מרים את עיניו ומבחין בנו. אני ניגש אליו ואמא שלי מבקשת שיברך אותי לקראת הבר מצווה. הוא מניח יד קלילה על ראשי, מישיר מבט לעיניי ומברך בחמימות. לבסוף - בדיוק כמו שנהג לעשות לביבי נתניהו ולאריה דרעי - נתן את סטירת החיבה המפורסמת, ונפרדנו.
שנים עברו, כבר כחרדי לא תמכתי בהנהגתו הפוליטית. וכמובן כיוצא בשאלה עברתי לגמרי לצד האחר של המתרס. גם לי צרמו התבטאויותיו ואמירותיו מעת לעת בנושאים השונים.
אבל אני רוצה להעיר ולהבהיר סוגיה אנושית חשובה. כולנו אוהבי אדם מטבענו. כל אחד מאיתנו מתחלחל ונרתע מתמונה של גופה. גם אם מדובר בגופה של אדם שלא אהבנו. כל הקונפליקטים והמחלוקות נובעים מכך שאנו בני האדם, חיים בצפיפות טריטוריאלית - פיזית, רגשית, רציונלית, אמונית, מנטלית, וכו'. כל אחד נלחם על מקומו מול האחר. לפעמים מלחמה מכוערת. אבל בעומק, במקום בו אין טריטוריות, במקום בו יש מקום לכולם, כשמבינים שהכל תפל לעומת מכנה החיים המשותף, שם אין שנאה ואין קונפליקטים. אחרי המוות, אין טריטוריות. אין יותר אינטרסים. אין יותר סיבה למחלוקת.
אחרי מותו של הרב עובדיה אני מרשה לעצמי לזכור רק את החיוך וסטירת החיבה ולהאמין שכמו אז, גם היום, הוא אוהב אותי רק בגלל היותי בן אדם.
