זה קורה יותר ויותר: יש אנשים שעם סיבה, או לכאורה בלי סיבה, מבצעים במהלך חייהם שינוי כיוון. הם מתחילים לשאול שאלות קיומיות, מבררים מה זה אומר בעצם להיות יהודי, ומוצאים למעשה משמעות אחרת לחייהם.
בתכנית "בכיוון אחר", המשודרת מדי יום שלישי ב-23:10 בערוץ הידברות, מקיים העיתונאי דודו כהן שיחות עומק עם אותם אנשים שביצעו תפנית בחייהם, בודק מה גרם להם לבצע את השינוי הלא פשוט בדרך כלל, ובסופו של דבר - כיצד הם מסכמים את השינוי עד כה, מה היו הקשיים שבדרך, וגם - היכן בדיוק נדלק הניצוץ הראשוני. בשבוע שעבר התארח בתכנית הזמר אבי בניון.
"אני לא מצנזר את עצמי"
בתכנית השנייה של "בכיוון אחר" מתארח רן לוי, 41 - אחד הכותבים המצחיקים והפוריים ביותר בארץ. הוא גם בימאי, גם שחקן, גם סטנדאפיסט מצליח, גם מפתח סדרות, וגם כותב וכתב חומרים לבדרנים - בין השאר ישראל קטורזה, שלום אסייג, אלי יצפאן ועוד. הוא הופיע בתוכניות של יהורם גאון, דודו טופז ועוד, אבל ניתן להכיר אותו גם בהופעות מסוג אחר לגמרי: לוי הוא ממקימי בית הכנסת "דביר קדשו" בנתניה, ומשמש בו גם כגבאי. זה אומר שלא תמיד הוא עולה לבמה כדי להצחיק, אלא גם כדי למכור את העליות לספר התורה, ולשבור את הראש פעם אחר פעם כמה זה יוצא שבע פעמים ח"י שקלים. במילים אחרות, הוא הלך בכיוון אחר, ויתר על לא מעט פרויקטים שלא התאימו להשקפה היהודית הנוכחית שלו, ואפילו הוכיח שהומור לא חייב להיות נמוך ופוגעני.
אז אתה לא בקטע של השאלות נוסח "יש כאן מישהו מבת ים"?
"קודם כל, את זה כבר לא שואלים מזמן. אתה גם יודע שראש הממשלה הוא כבר לא בן גוריון, נכון? שלא תשאל אחר כך מה קורה עם בגין".
אז מה כן שואלים על הבמה?
"יש הרבה סטנדאפיסטים שבוחרים להיכנס לחדרי-חדרים. הייתי שם, אבל היום אני לא נמנע מזה במודע. זה פשוט מה שאתה. אני כבר לא מקלל בחיים, מן הסתם, ולכן גם לא מרגיש צורך לעשות את זה על הבמה. זה לא שאני מצנזר את עצמי, זה פשוט יוצא ככה. ואני הכי מטורף ואנרגטי בעולם, זה לא דידקטי".
אתה לא מרגיש קצת חסום? אתה יודע, פתאום קפצה לך לראש בדיחה מדהימה.
"אז אני רושם אותה. ואם היא לא מתאימה - אני לא אומר אותה כי היא לא מתאימה לי. אני לא מרגיש חסום. לא צריך 'לגייר' בדיחות, כי זה לא בתוכך. הרי אדם מוציא את מה שבתוכו. ואם זה לא בתוכו - זה לא יוצא. אם יוצאת בכל זאת בדיחה כזו, זו לא בעיה - אני יכול לעשות Delete. זה במקש הימני שם".
כמעט כל מצחיקן שאני מכיר - יש בתוכו איזשהו עצב פנימי. סלח לי, אבל אני לא קונה את זה שההתקרבות שלך ליהדות, והצורה שבה קיבלת את פטירת אביך, עברה רק בסבבה.
"תמונת הילדות שלי היא אבא שלי מספר סיפורים - חלקם בצרפתית, חלקם במרוקאית וחלקם בעברית - וזה משהו שהיה טבוע בנו. הסיפורים היו מצחיקים, ההוויה היתה מצחיקה. היינו בתוך זה. אספר לך סיפור אמיתי: הייתי בן חמש, וביום שבת ב-5:00 בבוקר מישהו התקשר. זו היתה דרמה. אני זוכר שכל הבית קם, אמא שלי ענתה ומישהו חמד לצון ואמר לה 'גברת, אלוקים מדבר!'. אמא שלי אמרה לו 'תלך לעזאזל! למה, אלוהים מדבר בטלפון ביום שבת?!'. כאילו אם זה לא ביום שבת - הוא כן מדבר. התעלפנו מצחוק, וככה פתחנו את הבוקר. הכל אצלנו היה בצחוק ובאווירה כזו".
רבים ממשיכים את החיים המסורתיים עד 120. איך אתה יצאת משם?
"כשאתה יוצר - אתה יוצר מתוכן. אתה לא יכול ליצור לא מתוכן. ומן הסתם, אני בן אדם של תוכן. ולא יכול להיות שיש פה חלל ריק ואין פה כלום, ולא יכול להיות ש-2,000 שנה היהודים טעו ורק אנחנו ב-50 השנים האחרונות צודקים. כולם טעו ואני צודק? לא".
אז איך מיישמים את זה?
"הולכים קודם כל לבית הכנסת להגיד קדיש (על אבא), ומרגישים פתאום בנוח, ומרגישים פתאום... אני אתחיל לבכות לך עכשיו... אתה שומע איזה ניגון שמעיר אותך ומחבר אותך לאבא שלך. איך אחי אמר לי פעם? 'רן, נוח לי ככה. נוח לנו לא לעשות, כי זה יותר קל מאשר לעשות'.
אבל זה לשנות חיים, למרות כל הרגש.
"החיים שלי רק נהיו יותר טובים. במה השתנו לי החיים? הבית נשאר אותו בית עם ארבעה קירות, יש גג, יש את אשתי שאני אוהב, יש ילדים שאני מגדל עם ערכים שעוזרים לי. אז אני לא נוסע בשבת. מה עשיתי כשנסעתי בשבת? רק סבלתי כל שבת באילת. יודע מה, אספר לך סיפור: יום אחד דיברתי עם חבר שגם הוא חזר בתשובה, והוא אמר לי 'רן, אתה לא מתגעגע לשבתות באילת?'. אמרתי לו 'אדי, למה אנחנו מתגעגעים? מה היינו עושים? היינו קמים ב-13:00, אוכלים את החמין כי זה בית חמין, היינו הולכים לים וחוזרים. זה מה שעשינו. אני לא אומר שלכל החילונים אין תוכן בשבת, אני מדבר על המקרה הספציפי שלי. זה לא ויתור - זה יום למנוחה ולמחשבה. כל השבוע רצת. אני רוצה יום אחד לסדר את המחשבות בראש. בלי טלוויזיה ברקע".
הופעת בימי שישי - והפסקת. זה היה לך יותר קשה?
"מה זה קשה? זה היה לוותר על קריירה. כי אין מה לעשות, בשביל לפתוח קופות ולהצליח ממש - אתה חייב את יום שישי. בייחוד בתקופה ההיא. הייתי כוכב גדול בדידי הררי ורצו לראות הופעות שלי, ולא היה לי איפה לתת בימי שישי בקופות הפתוחות. התקשיתי, אבל לאט לאט בניתי את עצמי, וברוך השם - אני לא מצטער".