"הציבור החרדי ברובו משתדל להימנע מסרטים, כי בחלקם יש תכנים לא ראויים, כמו אלימות או חוסר צניעות, או תכנים מיסטיים לא יהודיים", אומרת ברזון-בנדיקט אם לשניים מבני ברק. "יש קבוצות במגזר שגם סרטים מצוירים לשיטתם פסולים על פי התורה. ב'מלך האריות' למשל, אפשר למנות את שלושת העברות החמורות ביהדות: עבודה זרה - עניין רוחות המתים, גילוי עריות - התאהבות וחיזורים שעל פי היהדות לא ראויים, בטח לא לילדים קטנים, וגם שפיכות דמים - אלימות והרג. הקומיקס נותן מענה לצורך של הרבה ילדים בעלילה ויזואלית ומהווה תחליף מצוין לאלה".
"אין אצלנו כוכבים נערצים"
ברזון-בנדיקט, המלמדת ציור וקומיקס בבתי ספר במגזר הדתי והחרדי בעשור האחרון, הספיקה לאייר ספרים רבים בשנים האחרונות, ליצור פאזלים והגדות לפסח לילדים וגם להוציא ספר ללימוד ציור וכך לבסס את מעמדה בתחום במגזר החרדי. כדמות בולטת בתחליף החרדי לתוכניות הריאלטי או לערוץ הילדים, הפכה בעל כורחה למעין ה'עדי היבמבלוי' של המגזר וצברה מעריצים.
"בניגוד למגזר החילוני שבו הילדים מעריצים כוכבים מהסרטים ומתוכניות הריאליטי, במגזר החרדי התעסוקה העיקרית היא ספרים, ומטבע הדברים סופרים וציירים הם שמקבלים את הבמה הנרחבת יותר ומהווים בעצם תחליף לסרטים ושחקנים", היא מסבירה. "בעיקר אחרי ספר חדש שאני מוציאה, אני מקבלת הרבה טלפונים מילדים שמתקשרים ושואלים אם אני הציירת 'דבורה ברזון'. כשאני מאשרת, הם לפעמים פשוט מנתקים. אחרים מספרים לי שאהבו את הציורים או את הספר. גם מנשים ואמהות שאהבו את העבודות שלי אני לפעמים מקבלת טלפונים. אני נהנית לשמוע שאנשים נהנים מהעבודה שלי, אבל מכאן ועד להיות כוכבת יש הבדל גדול. אנחנו לא מחונכים לגישה הזו של להפוך לכוכבים נערצים".
"קומיקס הפך לכלי שיווקי"
דבורה מתמקדת בעיקר במגזר שלה – המגזר הדתי והחרדי, פשוט כי לערכיו היא יותר מתחברת, לדבריה. אבל אותם ערכי דת, הם גם אלה שבאופן בלתי נמנע מגבילים את עבודתה. "מבקשים ממני מדי פעם לשנות את הציור כך שיהיה צנוע יותר. כשאני עובדת עם עיתונים מאוד שמרניים במגזר החרדי, מטבע הדברים קורה שמבקשים ממני להאריך את פאותיו של הילד כדי שיהיה יותר משוייך לקהילה החסידית או לקצץ בפוני כדי שלא תהיה בלורית. נשים לא מופיעות בעיתונים השמרניים. בנוסף, באופן כללי במגזר החרדי משתדלים לא לצייר נשים מאופרות או בלבוש לא צנוע.
"בהחלט קרה למשל בקומיקס שציירתי עבור אחד הספרים שאיירתי, ציירתי פה ושם נשים עם איפור בולט והסופר ביקש לעדן את הציור ופחות להבליט את המראה הנשי. אבל חשוב לי להדגיש שאלה לא דברים שמפריעים לי, כי כמי שמכירה את המגזר היטב, ברור לי שלא מדובר בזלזול בנשים או בניסיון להפחית בערכן, חס ושלום, אלא רק בשמירה על גדר הצניעות, בעיקר אצל ילדים".
אלא, שגם לצניעות היא מסבירה, יש גבול. "בעיתונים שאני מציירת בהם יש ועדת רבנים או ועדה רוחנית שעוברת על כל כתבה ועל כל ציור ומחליטה אם זה מתאים לעיתון או לא. בעבר ציירתי בעיתון מאוד שמרני שבמסגרתו העורכת החזירה לי כל ציור שלי שש פעמים לתיקון. פעם היה נראה להם שזה לא צנוע ובפעם אחרת לא חינוכי מספיק. בסופו של דבר עזבתי את העיתון", היא מסבירה.
ובכלל, לא כל המגבלות על עבודתה של דבורה מגיעות מבחוץ. הצעות העבודה הרבות שהיא מקבלת מאפשרות לה לבחור את העבודות המתאימות יותר ולהציב גם את הגבולות של עצמה. "הציעו לי בעבר לצייר קריקטורה בנושא החרד"קים (חרדים המשרתים בצה"ל; א.פ) ואפילו הסכימו לשלם לי על זה סכום עצום, אבל סירבתי כי זה לא תואם את ערכיי", היא נזכרת. "במקרה אחר, הייתה הוצאה חילונית שרצתה שאצייר ספר על גמילה מטיטול. הם רצו להכניס הרבה מאוד תמונות של ילדים עירומים שיושבים על הסיר, מה שלא מקובל אצלנו במגזר, ולכן החלטתי לסרב".
אחת העבודות המניבות ביותר לציירים בעולם החרדי, הוא ציור הפשקווילים (מודעות הרחוב) שלעיתים קרובות משמש את משרדי הפירסום במגזר ומחליף את סרטוני הפרסומת. "קומיקס הפך גם לסוג של כלי שיווקי חזק מאוד במגזר החרדי. יש הרבה עמותות צדקה, כך שכל שבוע אנשים מקבלים עלונים בלי סוף בתיבות הדואר והם כבר פחות מתייחסים אליהם. הקופירייטרים של אגודות הצדקה מצאו שיטה - מכניסים עלון מאויר בקומיקס סביב הסיפור כיצד מגיע הכסף שלך למשפחה הענייה. זה כבר מושך יותר, בעיקר ילדים שיעלו את העלון הביתה", היא מסבירה.
בין הקמפיינים שעשתה ניתן למנות את קמפיין הבחירות של מפלגת "יהדות התורה" בבחירות המקומיות וקמפיין נגד השימוש באינטרנט ובעד הניתוק ממנו. "לי, באופן אישי, יש אינטרנט מוגבל לתכנים מסוימים בבית, אבל ברור לי מה החסרונות והסכנות שטמונות בשימוש בו ולכן לא הייתה לי בעיה לצייר לקמפיין. המודעות התפרסמו הרבה בעיתונים וברחובות במגזר", היא אומרת.