פחות מעשרה ימים חלפו מאז מסע הרצח השפל במועדון הברנוער בתל אביב, ולמרות שזהותו של הרוצח עדיין לא ברורה, כבר אין צל של ספק שמדובר ברצח קר רוח, מתוכנן מראש, שנועד להשיג בדיוק את המטרה שהשיג - לפגוע בלב לבה של הקהילה הגאה ולזרוע שם הרס, חורבן ובעיקר פחד גדול.
אמנם אין שום וודאות שהרוצח היה אדם דתי או חרדי, אבל חייבים להודות שכותרות העיתונים בימים האחרונים פשוט לא נותנות לחשוב על הרבה אפשרויות אחרות. כמויות הרעל, השנאה והבורות הבוקעות מן הידיעות החדשותיות הקשורות במגזר החרדי פשוט עולות על גדותיהן.
רק הבוקר (שני) פורסם כי הרב הצבאי הראשי, תת-אלוף אביחי רונצקי, תקף את פרסום הגיליון המיוחד של העיתון "במחנה" שהוקדש לקהילה הגאה. "זה נושא לא ראוי", הסביר כבוד הרב. עוד דווח הבוקר כי במשטרה חושדים שהחייל החרדי ששלח מסרים מאיימים באינטרנט נגד הומואים ולסביות היה חלק מהתארגנות חרדית נגד הקהילה. תוסיפו לאלה את הידיעה על תקיפתו של ראש עיריית ירושלים ניר ברקת אמש בידי חרדים, ותקבלו רצף של התרחשויות שצריכות להוות עבורנו תמרור אזהרה ענק: זהו, לא עוד. אי אפשר לשתוק עוד, אסור להבליג.
אין לי דבר וחצי דבר נגד דתות או אנשים המאמינים בהן. דת, בבסיסה העמוק והרוחני, היא דבר קסום ומופלא. מדהים בעיניי שאדם יכול להשליך מעליו כמעט את כל תשוקותיו ומאווייו היום-יומיים, לצאת במכוון נגד טבעו שלו עצמו ולשקוע בלימוד ובדברי תורה. ברור לי כי מרבית החרדים הם אכן כאלה - אנשי עבודה, אנשי תורה, אנשי רוח. ואולם קולו של הרוב הזה בקושי נשמע, בין אלפי המפגינים האלימים נגד "חניון המריבה" או בעד "האם המרעיבה".
חייבים להילחם - למען השפיות
אסור לנו להבליג, פשוט כי אין לנו ארץ אחרת. מישהו חייב לצאת נגד השנאה היוקדת הזו כלפי האחר, נגד המשיחיות המטורפת הזו ונגד השימוש המתגבר הזה באלימות המתפרצת בכל פעם שמתעוררת מחלוקת. אסור לנו - הרוב השפוי - לתת למיעוט המסוכן הזה להשתלט על חיינו ועל המדינה שלנו.
גם אם יתברר בסוף שהרוצח מהמועדון הגאה כלל לא היה אדם דתי, זה לא ישנה את התמונה הכללית המציגה שוב ושוב אנשים שדומה כי איבדו את שפיותם בשל "האתגר הרוחני" הקרוי בפיהם דת. בעולם המעוות שלהם, שבו גם אם המואשמת בהתעללות בלתי נתפסת בבנה נחשבת צדיקה, נדמה שההיגיון נותר פעם אחר פעם מחוץ למשחק. הדרך היחידה להתגונן נגד העולם הזה היא לחבוט בו שוב ושוב וללא רחמים - לא באמצעות אלימות, כי אם באמצעות נאומים בכיכרות ומאמרים מעוררי מודעות.
עלינו, אלה שכלל לא בטוחים אם יש אל שישמור עליהם, ישמרו קודם כל המילים השפויות, המגנות והמוקיעות את הטירוף הזה. בימים אלה, מילים אלו צריכות להישמע מעל לכל במה אפשרית ובקול חזק ככל האפשר. אני מאמין, באמונה שלמה, שאין דרך אחרת. אחרי הכל, הקול השפוי חייב לנצח.
למה דתיים מפחדים מאהבה? ולמה הפכה המילה הזו לסמל חילוני ולא טבעי עבור שומרי המצוות?
יש תרופה לשפעת החזירים: בזמן שמשרד הבריאות נאבק במחלה, הרפואה הסינית נפטרת ממנה
