רבי משה בן מימון, הרמב"ם בשבילכם, נחשב לאחד מגדולי הפוסקים וההוגים ביהדות. הוא עסק בנושאים רבים: הלכה, אסטרונומיה, רפואה, אתיקה, מטאפיזיקה ותיאולוגיה. השבוע, קבלו סיפור המיוחס לרמב"ם במקורות רבים, למרות שבוורסיות שונות אתם אולי מכירים אותו כסיפור עם.
בנוסף לכל מעלותיו, היה הרמב"ם גם מהנדס. יום אחד ביקש ממנו המלך שיתכנן ויהנדס עבורו ארמון פאר מושלם שלא יחסר בו דבר. הרמב"ם השקיע בתכנון הארמון במשך תקופה לא קצרה, ושביעות רצונו של המלך לא ידעה גבולות. הוא הביט בארמון המרהיב כשכולו נפעם ואמר לרמב"ם "כל מה שתבקש ממני - תקבל ברגע זה". הרמב"ם לא ביקש תענוגות ועניינים גשמיים, אלא אמר למלך "הייתי רוצה שהווזיר (שר גוי) שנמצא בכלא ישוחרר ויחזור לחיק משפחתו". כמובן שהמלך נענה במהירות לבקשה, והורה לעשות כן.
לאחר ימים ספורים קרא המלך לאומן בכיר בממלכה על מנת שיצייר על קירות הארמון. גם אותו אומן עשה את עבודתו על הצד הטוב יותר, וגם כאן אמר לו המלך שישמח למלא את כל בקשתו. האומן הפתיע: "אני שונא מאוד את הרמב"ם", גילה, "לכן אני רוצה שתזרוק אותו למצולות הים". המלך ההמום ביקש מהאומן להעלות בקשה אחרת, אבל הלה סירב ואמר למלך "הבטחת שתקיים כל בקשה שלי - זו הבקשה, ואני לא מעוניין במשהו אחר". המלך נכנע, ושלח את משרתיו לקרוא אליו את הרמב"ם.
הוא סיפר לרמב"ם על בקשתו של האומן ואמר לו "הבטחתי לו, ואני חייב לעשות כך". הרמב"ם ניסה להניא אותו מכוונתו, אך לשווא. לאחר שלושה ימים הגיע גזר הדין: הרמב"ם הועלה על אונייה, ומשם החל השיט לקראת השלכתו למצולות. אלא מה - האדם שהופקד על המשימה היה דווקא הווזיר שאת שחרורו ביקש הרמב"ם תקופה קצרה לפני כן. אותו וזיר, כצפוי, לא שכח בזכות מי הוא נמצא מחוץ לסורגים, ואחרי שהתרחקו מהחוף הוא הוריד את הרמב"ם באי קטן, והבטיח לו שמדי כמה ימים יגיע אליו על מנת לספק לו אוכל ושתייה. בנוסף נתן לו רשת דייגים על מנת שיוכל להפיג את השעמום ולדוג מדי פעם. הרמב"ם, כמובן, הודה לו מעומק לבו.
יום אחד, כשהמלך נשען על אדן החלון בארמונו שהיה בנוי על שפת הים - נפלה הטבעת שעל ידו ישירות לתוך הים. זו לא הייתה סתם טבעת אלא הטבעת עם חותם המלך המקורי שעבר מדור לדור. המלך לא ידע את נפשו מרוב צער, ובגלל שהאדם הראשון בו נתקל לאחר מכן היה הווזיר, הורה לו למצוא את הטבעת תוך ארבעים יום, ולא - יוצא להורג (כמו שאתם מבינים, לא מדובר במלך הכי יציב בעולם). כמובן שתחנוני הווזיר לא ממש עזרו.
בינתיים למד הרמב"ם תורה באי, ובין לבין גם דג דגים. כשפתח את בטנו של אחד הדגים על מנת לנקות אותו לפני צלייה, הופתע לגלות בתוכו את טבעת המלך. כעבור ימים ספורים בא הווזיר על מנת להביא לו את האספקה הקבועה כשפניו נפולות. הרמב"ם שאל אותו לפשר הדבר, והווזיר סיפר לו על איום המוות המרחף מעל ראשו. הרמב"ם חייך והציג לווזיר את הטבעת. הלה שמח מאוד וביקש לקחת את הטבעת למלך, אבל הרמב"ם ביקש ממנו להתאזר בסבלנות, ולהביא לו לאי עורות של דגים. "יש לי תוכנית מעניינת", אמר בחיוך.
עשה הווזיר את מבוקשו של הרמב"ם, וכעבור ימים ספורים התייצב הרמב"ם בארמון כשכולו לבוש עורות דגים מכף רגל ועד ראש, וביקש מהשומרים להכניסו בדחיפות לפגישה אצל המלך. בתחילה לא זיהה המלך את הרמב"ם, מכיוון שהיה נראה כמן דג-אדם שיצא מהמים. תדהמה אחזה בו אחרי ש"ידידו" הוותיק הציג את עצמו. "איך אתה חי? הרי נזרקת למצולות הים", השתומם המלך. אמר לו הרמב"ם "בוא ואספר לך מה עברתי בתקופה האחרונה".
"אחרי שזרקתם אותו לים, בא דג גדול ולקח אותי ללווייתן. הלווייתן שאל אותי 'מה מעשיך וכישרונותיך?' וסיפרתי לו שבין השאר אני מהנדס, ושהנדסתי למלך ארמון מרהיב ביבשה. 'אם כך', אמר לי, 'אני רוצה שתתכנן לי גם ארמון בתוך הים'. כך עשיתי, והלווייתן שמח מאוד, אבל ביקש להוסיף גם ציורים על הקירות. אמרתי לו שאני לא מומחה בזה, אבל יש אומן שצייר למלך ציורים מרהיבים על הקירות. אמר לי הלווייתן 'לך תבקש מהמלך שישלח אותו אליי רק למשך כמה ימים'. עניתי לו שהמלך לא יאמין לסיפור שלי, אבל אז הלווייתן הוציא מכיסו את טבעת המלך ואמר לי 'תן את זה למלך, הוא מחפש את הטבעת הזו זמן רב. וזו ההוכחה'".
המלך התרשם מאוד מהסיפור, שמח מאוד על קבלת הטבעת, והורה למשרתיו שישליכו מיד את האומן למצולות הים. לא לפני שהרמב"ם ביקש מהאומן למסור ד"ש חם ללווייתן.
עוד סיפור: מעשה בסטודנט צעיר, שלא הבין מדוע ההלכה היהודית כל כך מדקדקת בפרטים הקטנים