על פי חוקי האבולוציה של החגים, לכל חג יהודי כשר יש שני שלבי התפתחות. כשאנחנו זאטוטים – החג נראה לנו כמו נס. הסיפור ההיסטורי שעומד מאחוריו חי צבעוני ופשטני, הסמלים של החג עובדים עלינו יופי וכל חג הופך לסיבה למסיבה.
קחו לדוגמא את חנוכה. עבור ילדי הגן, יהודה המכבי הוא סלב של ממש, הנר הדקיק מצחיק, החנוכייה מהפנטת, הסביבון מסובב את הראש והסופגנייה מענגת - בעיקר כי לאף דרדק לא איכפת מהקלוריות. ויש את השירים. הו, שירי החגים. באנו חושך לגרש, נר לי נר לי, סביבון סוב סוב סוב, בקיצור – חנוכה הוא חג טוב!
כשאנחנו מתבגרים, החגים עוברים טרנספורמציה עגומה. אם שפר גורלם והם מזכים אותנו בימי חופש מהעבודה – הם נשארים בצד של הטובים. אם לא – הם עלולים להיחשב לעונש של ממש. ליל הסדר למשל, כבר מוצב בפנתיאון היהודי המחודש כקרנבל הפולניות הרשמי. חגיגה משפחתית שאף אחד לא רוצה לקחת בה חלק, אבל את אף אחד גם לא שואלים.
במקרה של חנוכה זה אמנם הרבה פחות רשמי, אבל מכיוון שלא מדובר בלילה אחד מוגדר, אלא - רחמנא לצלן – בשמונה שכאלה, אתם עלולים למצוא את עצמכם נעים ונדים, בעקבות הצאצאים או על פי דרישת הדודים, בין טקסי הדלקת נרות משמימים יותר ופחות, לועסים בחוסר חשק סופגניות שמשמינות, בדרך-כלל, יותר ויותר.
אם כך, הגיע הזמן להודות: משרד יחסי הציבור שהופקד על התדמית של חגי ישראל לא עשה עבודה נהדרת. אחת הטעויות האסטרטגיות שלו הייתה לעשות לעצמו חיים קלים - לפנות בעיקר לקהל יעד אחד ולא מתוחכם במיוחד, בהנחה שהשקעה בפלח השוק הצעיר (מאוד) תניב לקוחות מרוצים עד מאה ועשרים.
הבעיה היא שאותו משווק נמרץ, שנציגיו המקומיים יכלו להיות במקרה שלכם סבא וסבתא או הגננת חווה, לא לקח בחשבון שמיתוג זה אמנם עניין חשוב, אבל כשעוברות השנים - השירים והסמלים הופכים להיות חלולים למדי. וזה די מצער, כי חג הוא הזדמנות מצוינת לבירור פנימי והעמקה, לעצירה זמנית ממרוץ היום-יום והשקעה בעולמנו הרוחני. הזדמנות שחוזרת על עצמה באותו תאריך בכל שנה.
חצי שעה במתנה
לצורך פגישה מחודשת עם החג, צריך להשיל את מעטה הציניות והמפוכחות היתרה. מוכרחים להיות מוכנים להסתכל ללהבה בצהוב של העין ולנסות להבין מה בכל מערך הסמלים של הימים ההם יכול להיות רלוונטי לגבנו בזמן הזה.
כדי לגלות את המסרים הנפשיים שעשויים להיות חבויים מאחורי סמלי החג שאנחנו לועסים כבר מגיל הגן, צריך להאמין שגם עכשיו יכולים להתחולל ניסים. לאו דווקא כאלה שקשורים לפך שמן או מכבים, אלא נס של גילוי פנימי. נס של התרגשות פשוטה ממחשבה מאירה.
גם היום החנוכייה יכולה להיראות לנו כפלא מדהים. צריך רק, כאמור, להתאמץ קצת כדי להטעין את הסמלים במשמעות אקטואלית. כל סמל אפשר לפרש בכל מיני מישורים – לאומי, דתי, חברתי - אבל אפשר גם לחפש את נקודות החיבור האישיות והאינטימיות עם הסמלים של חג האור.
על פי מנהג נושן, מרגע הדלקת הנרות ובחצי השעה הבאה, לא עושים כל מלאכה. לא ממיינים בגדים לכביסה, לא מסיימים מסמך דחוף לעבודה ולא רצים למשימה הבאה. יושבים וצופים באבוקות המרצדות. אתם מוזמנים לקחת על עצמכם את המנהג המיוחד הזה, ולהתייחס לחצי השעה היומית הזו כמתנה. זמן מדיטציה. דקות שמוקדשות להתכנסות פנימית, לעצירה והארה.
אתם מאמינים בניסים?
המוטיב המרכזי בחנוכה, עוד לפני האור, הוא מושג הנס. שני ניסים מרכזיים עומדים במרכזו של החג ומייצגים שני מובנים של נס. הראשון – נס פלאי – מציאת פך השמן שהספיק לשמונה ימים והשני – ארצי הרבה יותר - ניצחון של המכבים המעטים על היוונים הרבים.
להאמין בניסים זה לא אומר בהכרח להאמין בבלתי אפשרי. אם אתם בוחרים להישאר באזור הרציונלי, אז להאמין בניסים זה פשוט להיפטר מהמחשבה שאנחנו יכולים לתפוס את המציאות בצוואר. מהתחושה שאנחנו יודעים הכל וששום דבר לא יוכל להפתיע אותנו לעולם. לחיות בתודעה של נס זה להיות פתוחים לכיוונים חדשים, לדברים שלא ציפיתם להם.
כדי לחיות בתחושה נסית לא צריך ללבוש טוניקה לבנה ואפילו לא מוכרחים להאמין באלוהים. כל מה שצריך זה להרפות מתחושת השליטה הבלתי מעורערת על חיינו. נסו לחשוב איזה דפוסי חשיבה מקובעים שרכשתם בעמל רב המשך השנים תוקעים אתכם. ומהצד השני – מתי אתם בורחים למחשבה שפה רק נס יעזור, ומתנערים מאחריות אישית על חייכם?
לרוץ ולספר
על פי ההלכה, את החנוכייה צריך להניח על אדן החלון כדי לפרסם את הנס שהתרחש. בארמית זה נקרא "פרסומא דניסא". ברמה האישית, אפשר ללמוד מההלכה הזו, שכשקורה לנו משהו טוב, כשאנחנו מאירים, כדאי לפרסם את זה, להפיץ את האור החוצה, לדעת להודות ולשמוח במנת חלקנו הטובה.
זו מעין תגובת נגד לעובדה שלפעמים יש תחושה שאת הרע נורא קל לנו להחצין. להודיע בראש חוצות – רע לי, נורא, רחמים בבקשה. אנחנו טובים בלהתבוסס בכאב ובצער, אבל לעיתים קרובות לא מעניקים לטוב שבחיינו מקום של כבוד.
פרסום הנס הוא לדעת לשתף אחרים גם בשמחה ולמקד את עצמנו בחצי הכוס המלא. נסו לחשוב איך אתם מתמודדים עם טוב ורע? על מה אתם שמים דגש? באיזה סוג של תחושה אתם נוהגים לשתף יותר את הסביבה הקרובה, ומה אתם מרוויחים מזה ברמה הנפשית.
כד קטן, כד קטן
ועדיין באיזור הניסים. משמעות די מוכרת של חנוכה, אבל כזו שראוי לשוב עליה מדי חג מחדש. כשהגיעו המכבים לבית המקדש הם מצאו את הכל חרב, הפוך ומבולגן. נמוך יותר אי אפשר היה לרדת. היה נראה שהחושך כאן כדי להישאר.
בפינת האולם, מתחת להריסות, הם מצאו כד אחד קטן של שמן, שלא נראה מבטיח במיוחד, אבל הצליח לשנות את כל הסיפור. לפעמים, כשהכל שחור ומדכא, צריך למצוא בתוכנו רק פח קטן של שמן - נקודה אחת של טוב, של כוח, לאחוז בה חזק ולטפס מחוץ לתהום. להאיר את הכל. קחו דף ועט ונסו לערוך רשימה קצרה של נקודות טובות שלכם. בהמשך השנה תוכלו לשלוף את הפתק הזה ולשנן בשעת מצוקה.
מעלים ולא מורידים
בימים בהם קבעו את סדר הדלקת הנרות הייתה מחלוקת בין שתי אסכולות של חכמים - בית שמאי ובית הלל – בנוגע לסדר בו יש להדליק את הנרות. בית שמאי סברו שצריך להדליק ביום הראשון שמונה נרות בבת אחת, ומדי יום להוריד נר, עד לחושך המוחלט. בית הלל סברו להיפך – נתחיל בנר אחד קטן ונוסיף מדי יום עוד אור.
המחלוקת נשענת על סוגיות שונות מהמקורות, אבל באופן עקרוני, היא מבטאת שני דפוסי חשיבה הפוכים. הראשון – שלילי. בכל יום שעובר אנחנו מפסידים משהו שלא יחזור. לעומת זאת, התפיסה של בית הלל, על פיה אנחנו נוהגים היום, מבקשת לשים דגש על הטוב שעוד יבוא, שמצטבר. יישום פשוט של הכלל הזה – אם יש לכם שבוע חופש – לא לרטון מדי יום ולהתבאס מכך שעוד יום עבר והחופש נגמר, אלא להתלהב כמו ילדים מזה שאמנם עברו שניים, אבל מצפים לכם עוד חמישה.