בשבועות ובחודשים האחרונים היינו עדים למתח עולה וגובר סביב נושאי דת: ההפרדה בין גברים ונשים בתחבורה ציבורית, מחלוקת על האזנה לשירת נשים, ואפילו הצעת חוק (שבוטלה בינתיים) להכפיף את חברת החשמל להלכה היהודית. בשביל רבים, לא מדובר בנושאים נקודתיים אלא במאבק על אופי המדינה ודמותה, והמילים "כפייה דתית" (ולהבדיל "כפייה חילונית") נזרקות לאוויר שוב ושוב.
אבל המתח בין חילונים ודתיים סביב דת ומדינה לא החל היום. פוליטיקאים אוהבים לדבר על "שמירת הסטטוס קוו" – האיזון העדין בין הרוב החילוני לבין הדת היהודית – אבל איך נוצר אותו סטטוס קוו? בשביל לענות על השאלה הזו צריך לחזור אחורה, אל לפני הקמת המדינה.
כשרות, שבת וחינוך
בשנת 1947 עמד האו"ם להחליט אם תוקם מדינה יהודית בארץ ישראל. ההכנות של מוסדות המדינה שבדרך היו בשיאן, אך מחלוקת פנימית איימה על התהליך. ראשי היישוב היהודי, ובראשם ראש הסוכנות היהודית דאז דוד בן גוריון, חששו כי אגודת ישראל, שחבריה חששו מהקמת מדינה חילונית בארץ ישראל, תתנגד לרעיון. לאחר שנציגי אגודת ישראל נקראו להעיד בפני חברת ועדת אונסקו"פ, ועדה שהאו"ם הקים במטרה להכריע בנושא, שלח להם בן גוריון מכתב, בו הסביר את מדיניות הסוכנות היהודית בנושאי דת ומדינה. על המכתב חתמו גם הרב יהודה לייב פישמן, נציג הציונות הדתית, ויצחק גרינבוים, נציג הציונות הכללית.
במכתב הובהר לאגודת ישראל כי במדינה החדשה תהיה שמירה על דיני הכשרות במטבחי המוסדות הממלכתיים; יום המנוחה השבועי יהיה יום שבת; תקום מסגרת משפטית אחת לענייני נישואים וגירושים; ותהיה אוטונומיה מלאה לכל הזרמים בחינוך, בכללם החינוך החרדי.
מכתב זה ריצה את אגודת ישראל שתמכה בהקמת המדינה, והוא היווה את הבסיס ליחסי דת-מדינה בישראל כפי שאנו מכירים אותה. אם תרצו, ראשיתו של הסטטוס קוו בין החילוניים לדתיים במדינה.
עובדים עלינו
"המכתב, בניגוד לדימוי שלו, הוא מאוד מינורי. עושים מהמכתב יותר ממה שהוא", אומר פרופ' אשר כהן מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן. פרופ' כהן חתום עם ברוך זיסר על הספר "מהשלמה להסלמה", העוסק בשסע החילוני-דתי בישראל. "מה שהתפתח לאחר מכן הוא הרבה מעבר לכתוב במכתב".
כאשר אני מציין בפניו את המונח סטטוס קוו, פרופ' כהן נזעק. "צריך להתעכב על המושג סטטוס קוו. אם אתה הולך לפרשנות המילולית, זה הקפאת המצב הקיים. אי אפשר להקפיא מצב קיים במציאות חברתית, פוליטית, תרבותית וכלכלית משתנה. זה יותר סמל, שמשתמשים בו כדי להרגיע. הרי כל הזמן יש פוטנציאל למחלוקות, ולכן אומרים 'נשמור על הסטטוס קוו', אבל בו זמנית עושים כל הזמן שינויים".
המונח סטטוס קוו אהוב במיוחד על הפוליטיקאים, שהם ככל הנראה היחידים שמשתמשים בו. הוא מצוי עמוק בהסכמים הקואליציוניים של מרבית ממשלות ישראל. כאשר המפלגה עם המנדט להקים ממשלה רוצה לשתף פעולה עם המפלגות הדתיות בכנסת, היא משתמשת בביטוי סטטוס קוו ומצהירה על הסכמתה לשמור עליו. "ברור לכולם שיש מחלוקת מאוד קשה בתחום, יש ויכוח על זהות אידיאולוגית, על מעמדה ומקומה של המסורת הדתית בחיים הציבוריים. חשוב על כמה סוגיות: שבת, חינוך, הסדר בני ישיבות, מיהו יהודי, נישואים וגירושים, כל אחת מהן היא סוגיה ענקית. כשאתה מגיע למו"מ ורוצה להגיע להשגים, אחד הפתרונות המרגיעים – אפילו ברמה המילולית – הוא לכתוב שבענייני דת ומדינה יימשך הסטטוס קוו. כמובן שאם יעלה נושא נדבר ונשנה את הסטטוס קוו, ובפעם הבאה הסטטוס קוו יהיה אחר. זה מה שקורה בפועל כל השנים".
אז עובדים עלינו?
"זה חלק מהפוליטיקה".
פטור מצה"ל לבני ישיבות
בפועל, המכתב של בן גוריון ושותפיו הפך למציאות: לאחר קום המדינה נחקק חוק שהפך את יום השבת ליום המנוחה השבועי; נקבע כי כל המטבחים במוסדות המדינה וארגוניה יהיו כשרים; בתי הדין הרבניים קיבלו מונופול על הנישואים והגירושים, והאוטונומיה של החינוך החרדי נשמרה – גם לאחר שהזרמים השונים בוטלו בשנת 1953.
מאז אותו מכתב והחוקים שנוצרו בעקבותיו בנותיה הראשונות של המדינה, חלו הרבה שינויים באותו סטטוס קוו. חלקם, מסביר ד"ר משה הלינגר מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן, בית מורשה ירושלים והמכון הישראלי לדמוקרטיה בירושלים, היו לרעת הדתיים. "דמות השבת במדינת ישראל השתנתה בצורה דרסטית לעומת הסטטוס קוו ישן - בעיקר בתחום תרבות הפנאי. אפילו בירושלים יש כבר בית קולנוע הפועל בשבת". תחום הנישואים, לעומת זאת, נותר כשהיה, דבר המקשה על חייהם של ישראלים שאינם מוכרים על ידי בתי הדין הרבניים כיהודים או כמותרי חיתון.
שינוי נוסף קרה בשנת 1970, אז נכנסה לחוק האפשרות של בני משפחה לא יהודים של יהודי, לעלות ארצה. השינוי הביא לעלייה מסיבית של לא יהודים ממדינות ברה"מ לשעבר ואחרות – וכיום חיים בישראל כ-300 אלף לא יהודים. תחום אחר שעבר שינוי מהותי: הסדר בני הישיבות שקבע בן גוריון סיפק אישור לימודים ל-400 בני ישיבות בכל שנה. עם עליית הליכוד לשלטון, הוסרה המגבלה, וכיום מקבלים את האישור כ-7,000 איש כל שנה. "לכן בהרבה תחומים אין באמת סטטוס קוו", מדגיש פרופ' כהן.
תודעה של כוח מול תודעה של איום
"הבעיה החריפה היא לא השינויים שנעשו בפועל אלא בתודעה של האנשים", מסביר ד"ר הלינגר. "מה שקרה להערכתי הוא שחלו שינויים בעולם הדתי והחילוני, והם יוצרים תודעה של קונפליקט שלא תואמת בהכרח את המציאות. רוב הציבור בישראל לא מוגדר כדתי או חילוני אלא משהו באמצע. בפרקטיקות של הרבה מהחילוניים ובאמונות שלהם יש ממד דתי לא מבוטל, ובהתנהגויות של דתיים יש ממד חילוני. זה מתגבר באחרונה, כי חילונים רבים פונים לארון הספרים היהודי, יש התחברות רוחנית לקבלה וכו', ויותר דתיים נוסעים להודו ותרבות הפנאי שלהם חילונית. עם זאת, יש קיטוב תודעתי עמוק בין דתיים לחילוניים, ולדעתי ההסבר הוא בכמה היבטים".
ההיבט הראשון, הוא מסביר, נובע מההשפעה ההולכת וגוברת של הדתיים. "כשקמה המדינה הציבור הדתי ידע שהוא גורם חלש. התחושה הייתה שהעתיד נמצא אצל החילוניים, הייתה אליטה תרבותית בעלת אמירה ברורה, וזה יצר צמצום בדרישות מצד הציבור הדתי. מצד שני, התודעה של הכוח אפשרה לבן גוריון לעשות פשרות, כי הוא לא פחד שהם ישתלטו על המדינה. עם הזמן החילוניות נחלשה מאוד אידיאולוגית, הציוניות והחלוציות ירדו, והדתיות עצמה תפסה תאוצה. העוצמה הפוליטית של הדתיים גברה עם היחלשות המבנה הפוליטי הישן; היום אין תחום שבו אתה לא רואה אנשים דתיים, וצה"ל הוא דוגמא מצויינת. זה יוצר מצד אחד תודעה של כוח ומצד שני תודעה של איום אצל חילוניים".
אם כל זה לא מספיק, אומר ד"ר הלינגר כי ישנם גורמים שיש להם אינטרס ללבות את הקונפליקט, כולל חלק מהרבנים שמקצינים נושאים פחות משמעותיים בעולם היהודי, והתקשורת, שמלבה את הקונפליקט ואינה מציגה קולות ממתנים. "אני לא טוען שאין בעיות, אבל הקונפליקט לא קיצוני כמו שמציגים אותו, נכון להיום. בעתיד, אם אחוז החרדים יהיה יותר גדול אולי תהיה מציאות אחרת".