אי אפשר להתעלם משלל הטוקבקיסטים השונאים, בין אם הם מגיעים מעכברי אינטרנט קטנים, אכולי שנאה, שיוצאים מחוריהם ומפזרים רעל, או מאנשים מן היישוב שרואים אדם חובש כיפה ועטים על ההזדמנות כמוצאי שלל רב. אמנם העובדה שמדובר בשני אנשים בודדים לא מפריעה להם, כמו גם הפרט השולי שאלה מקרים חריגים של אנשים עם הפרעה.
אין ספק, במעשיהם המטורפים אשם כל הציבור הדתי בארץ. הגיוני. הרי אפשר גם לומר שבפעילות משפחות הפשע אשמים כל החילונים בארץ, ברצח המזעזע של משפחת אושרנקו בראשון לציון אשמים כל עולי חבר העמים ובמקרה הרצח המשפחתי של מייקל פישר אשמים כל השוטרים. אם כאלה הם פני הדברים, אז כנראה שאין אפילו אדם כשר אחד בארץ. כולנו צריכים להכניס את עצמנו לבית הסוהר, לנעול מבפנים ולזרוק את המפתח מהחלון.
לקחו את הדת היהודית למקומות אפלים
בשנים האחרונות הסביבה שלי הפכה דתית בחלקה, למרות שאני (עדיין) לא מגדיר את עצמי כדתי במלוא מובן המילה. אני מסתכל על האנשים סביבי, אלה שלומדים איתי בשיעור תורה פעם בשבוע, ורואה אנשים שמנסים להשתפר ומנסים להיות אנשים טובים יותר. לכבד יותר את האישה, לא לעקוף בתור, להימנע מלשון הרע.
לחלק יש זקן ולחלק אין. לחלק יש כיפה שחורה, לחלק סרוגה, ואף בר דעת לא מעניק חשיבות גדולה מדי למראה החיצוני. "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה", אמר רבי שמעון במסכת אבות. כלומר אתה יכול ללמוד ולדרוש עד מחר, אבל זה לא העיקר. קודם תעשה. וזה הכלל שמחזיק כל דתי עם מודעות עצמית.
אז במה ציבור שלם שמוכתם בידי קומץ קיצוני אשם בדיוק? מתחזה כמו אליאור חן או פנאט כמו יעקב טייטל החליט שהוא דתי, ופירש את תורת הנסתר על הצד הפסיכי ביותר. האחד לבש חליפה שחורה, גידל זקן, הציג את עצמו כאדם ירא שמיים, השני חי כדתי-לאומי. בפועל, שניהם לקחו את הדת היהודית למקומות אפלים ומטורפים. איך זה משליך על הדת עצמה? הרי כל דבר יפה אפשר ליישם בדרך שלילית.
תפוח אפשר לאכול - אבל אפשר לזרוק אותו מהגג על עוברים ושבים. בצבע אפשר לצייר, אבל אפשר גם ללכלך את הקירות. בסכין אפשר לחתוך בשר, אבל גם לפצוע ולהרוג. זה אומר שהתפוח, הצבע, הסכין ובעצם כל דבר בעולם הם שליליים? ממש לא. השאלה היא מה עושים איתם, והבעיה היא שרוב הדתיים שעולים לכותרות הגיעו לשם, באופן טבעי, בגלל מעשים שליליים. אבל כל הדתיים האמיתיים - שהם בעצם רוב רובה של האוכלוסייה המאמינה - לא מככבים במהדורות החדשות.
היצר הרע לא מדלג על אף אחד
לא מעט חילונים מכירים לא מעט דתיים שבכל זאת לא תמיד מתנהגים באופן מושלם. "דווקא הם מגדירים את עצמם כדתיים, ואמורים לתת איזושהי דוגמה", הם אומרים באכזבה. אבל גם את זה אפשר להבין אם חושבים קצת לעומק.
כולנו מאמינים שעלינו לכבד את ההורים שלנו, נכון? אין אדם בריא בנפשו שחושב ההפך. אבל בפועל, לא תמיד אנחנו עומדים במשימה הלא פשוטה הזו, ופועלים בניגוד לכל מה שאנחנו מאמינים בו. ככה זה, אנחנו בני אדם ותתפלאו - גם הדתיים הם בני אדם. אמנם יש להם מערכת חוקים אחרת מהחילוני הממוצע, אבל היצר הרע לא מדלג על אף אחד. גם לדתיים יש סיכוי לכעוס, גם להם יש סיכוי להיות אלימים, ולפעמים גם הם לא עומדים בכללים של עצמם, בדיוק כמו שחילוני שמחזיק מעצמו אדם מוסרי יכול לפעמים להוריד מוזיקה מהאינטרנט באופן לא חוקי, להתייחס לא יפה אל ההורים שלו או סתם לעקוף בפקקים.
מה שעוד תורם לשנאה הכללית כלפי הדתיים, היא ההטעייה של התקשורת, לפחות במקרה של אליאור חן. במקומות רבים הוא מכונה "רב", למרות שאין לו תואר של רב מוסמך. לא מעט גורמים פנו אל כלי התקשורת הבולטים בבקשה שיפסיקו לכנותו בתואר הזה, אבל עדיין יש התעלמות מהפרט העקרוני הזה, וכך בתודעה של רובנו מתקבע אותו אדם הזוי כרב, מה שמוביל בהכרח לזילות מוסד הרבנות, כמו גם למחשבה כמו "אם אלה הרבנים של היום - אני מעדיף להיות אתאיסט".
אנשים הגיוניים שופטים אנשים לפי המעשים שלהם, ולא לפי לבושם או לפי תארים מפוקפקים שהם מתהדרים בהם. כדאי שנחיל את הכלל הפשוט הזה גם על הדתיים האמיתיים, שלא אמורים להינזק מכך שלצדם קיימים גם אנשים שמתחפשים לדתיים. כי ההכללה הזו לא רק לא צודקת, היא גם מטופשת.