כבר עשר שנים רצופות ששולי רנד טס לאומן מדי ראש השנה, אבל דווקא בשנה שעברה – זו שבה הקריירה המוזיקלית שלו נסקה לגבהים חדשים - החליט לוותר. מיכל, אשתו, מעריכה בחיוך שדווקא בגלל הרחמנות של הקב"ה על כך שרנד לא זכה להגיע לאומן, הוא החליט לזכות אותו בכמה נקודות טובות. רנד עצמו מסביר שזה פשוט כבר היה מובן מאליו, לכן רבו אמר לו שהפעם אפשר לוותר. "צריך להתפלל על זה, לכסוף לזה", הוא אומר, "זה דבר כל כך חשוב לרוחניות שלי ושל הילדים ושל המשפחה. זה לא צריך להיות מובן מאליו".
אבל השנה הוא חוזר. למעשה, השיחה עם נערכת מספר ימים לפני החג, כשמשפחת רנד דחוסה ברכב שלוקח אותם לשדה התעופה בנתב"ג, שם יעלו למטוס רנד ושלושת בניו הגדולים דניאל אוריה, דוד נריה ואריה יהודה. "אני והילדים מאוד מתרגשים", הוא מציין, ומסביר שהשנה מיכל לא נוסעת כי בקרוב תחגוג המשפחה בר מצווה לאחד הבנים, ומישהו בכל זאת צריך להיות על הקונטרול. "כמו לכל זוג, מאוד קשה לנו להיפרד בראש השנה", הוא אומר, "ואף על פי כן, כולנו מכירים בחשיבות של הדבר הזה. מבחינתי הדילמה מאוד פשוטה - אם מיכל אומרת שהיא יכולה לעמוד בזה אני יכול לנסוע. אבל אם היא אומרת שהיא לא יכולה לעמוד בזה, אין דילמה ואני לא נוסע".
יש חוויה שזכורה לך במיוחד מעשר שנות אומן שלך?
"אומן זה כמו ניתוח. בניתוח יש כל מיני מצבים - חלקם מאוד משמחים, חלקם לא פשוטים. זה שיעור על עצמך, מסע אל עצמך. הנסיעה לא קלה, זה טלטול דרכים קשה, כמעט בתנאי שדה. זו מסירות נפש מצידנו לנסוע לשם. זכורות לי כל מיני חוויות, של התרוממות רוח, של קושי. היכרות עם עצמך זה לא דבר תמיד פשוט, אבל זה לא פסטיבל שאנטי, זאת עבודה. נוסעים לעבוד".
מה זה כולל?
"תפילות מאוד עמוקות, ארוכות, מדהימות ביופיין, לפעמים קשות מאוד ומתפרסות על פני 8-10 שעות, אפילו יותר. יש שם גם תופעה מרוממת במיוחד: רואים שם את כל הגוונים וגווני הגוונים, וגווני-גווני הגוונים של עם ישראל: חילונים, חרדים, פריקים מהודו, אשכנזים, ספרדים, ליטאים - וכולם באחדות והתבטלות כלפי הצדיק והרעיון והקדושה שאופפת את המקום בימים האלה. זה דבר מדהים שתמיד מרומם את הנפש. יש שם תשליך שאי אפשר לתאר במילים. אתה רואה עשרות אלפי אנשים לבושים לבן מסביב לאגם. אי אפשר לצלם את זה כי זה בתוך החג - הבנתי שיש צילומים רחוקים של טלוויזיה טורקית וכאלה - אבל זה פותח את הלב לראות את ההתאחדות הזו, את העם היפה והמדהים שלנו".
איך זה שעדיין לא התייחסת לאומן באף שיר?
"ב'נוסעים לרבי שמעון' יש קצת את אומן. אבל באמת יש לי כיסופים גדולים להתעסק בתופעה ובחוויה הזו, בעיקר בתסריט שאני מאוד רוצה להפיק".
מה אתה יכול לספר על זה?
"יש סיפורים מדהימים על אומן ועל חסידי ברסלב, עוד מהימים שהנסיעה לשם הייתה כרוכה ממש בסכנת נפשות, לפני שנפלו המחיצות של מסך הברזל. הסיפורים האלה תמיד הסעירו אותי וריתקו אותי. צריך להבין לעומק את הדבר הזה. הבנתי גם שיש ויכוחים בין תפיסות שונות - כן לנסוע לאומן, לא לנסוע לאומן. צריכים לזכור שר' נחמן מברסלב לא התעקש על שום דבר. העניין שלו לא היה עקשנות כלפי האנשים שלו. עם זאת, בעניין הזה הוא היה תקיף והזהיר הרבה אזהרות על החשיבות של ההגעה לציונו בראש השנה".
עם איזה מטען תחזור משם השנה?
"אין לי מושג. אבל בדרך כלל אני חוזר עם מצברים טעונים לעבודת השם. אין לי ספק שכך אחזור גם הפעם".