שוב יום השואה כאן, ושוב, במחי צפירה, אנחנו נשאבים אל זיכרונות האימה המצמיתים. ולצד הזיכרון, צצות ועולות אותן שאלות פילוסופיות ומוסריות - רובן חבוטות ונדושות, אבל חריפותן לא קהתה. איפה היה אלוהים בשואה? האם זה יכול לקרות גם לנו? האם יצר לב האדם מנעוריו טוב או רע? העובדה שכל שנה מחדש אנחנו לא מוצאים לשאלה זו תשובה, לא מפריעה לה לשוב ולהישאל, לשוב ולהציף את התודעה. נדמה שמלווה אותנו תחושה שאולי אם נמצא מענה, אם נפתור את החידה האכזרית שהציבה השואה בפני האנושות, נוכל איכשהו להתגונן מפני הרוע הזה, המוחלט, האיום, המחריד.
"אי אפשר לטעון טענות על מהות האדם כשמתמודדים עם המציאות, כי חלק מהאנשים טובים וחלק מהאנשים רעים", קובע פרופ' אבי שגיא מהמחלקה לפילוסופיה וראש התוכנית ללמודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר-אילן, כשהוא מתבקש להכריע בשאלת טבעו של האדם. "כל ניסיון לבצע הכללות ממקרים פרטיים ולבצע אינדוקציה של האדם הוא מוטעה. אנחנו לא יכולים לדעת כלום על האדם במהותו, אלא רק איך אנשים שונים מגיבים במצבים שונים. אנחנו מוגבלים ביכולת הניבוי שלנו. כל זמן שאנשים לא מתנהגים בסיטואציה מסוימת באופן מסוים, אנחנו לא יכולים לשער מה יקרה. זה תקף גם לגבי מה שהתרחש בגרמניה במלחמת העולם השנייה. זו הייתה ארץ עם תרבות מאד גבוהה. מי יכול היה לנבא שזה מה שיקרה? אני סבור שאין לטעון טענות מהותניות מתוך נסיבות היסטוריה ריאלית", הוא מבהיר, "למרות שהניסיונות לטעון טענות כאלה מאד נפוצים, בעיקר מאז המחשבה הפסיכואנליטית של פרויד".
אם כך, מה יענה על שאלה שכזו נציג של החשיבה הפסיכולוגית? "הפסיכואנליזה לא תשאל אם האדם טוב ביסודו או רע ביסודו, אלא האם האדם רע מכיוון שהוא מגיב לדברים שקורים לו, או שהוא נולד עם חלק רע? האם זה מולד או תגובתי?", מסביר הפסיכיאטר שלמה מנדלוביץ', ראש התוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל-אביב ומנהל מחלקה בבית-החולים "שלוותה". "תיאורטיקנים כמו מלאני קליין למשל, אומרים שהאדם נולד עם דחפים תוקפניים הרסניים. לעומת זאת, תיאורטיקנים כמו קוהוט אומרים שאנשים הופכים להיות רעים מכיוון שהם לא קיבלו משהו מהסביבה שלהם".
אבל מרוע אנושי בסיסי ועד לאכזריות שהפציעה בשואה יש דרך ארוכה. מה מסביר אכזריות שכזו? "יש ויכוח גדול אם צריך לראות את גרמניה בשנים אלה בקונטקסט חולני או בקונטקסט לא חולני. אנחנו רואים אכזריות כזו במטופלים שסובלים מהפרעה אנטי סוציאלית וסטיות סאדו-מזוכיסטיות. זו שאלה שלא מתאימה לפסיכותרפיסטים אלא להיסטוריונים, כי אנחנו לא רואים את הדברים במבט היסטורי ענק. אבל בזווית הצרה שלנו המטפלים אני יכול להגיד שאנשים הופכים לאכזריים כאלה כשיש הפרעות התפתחותיות. אם אתה לא מקבל הדהוד על הצרכים הרגשיים היסודיים שלך בשלבים מאוד מוקדמים של ההתפתחות, כשתהיה מבוגר אתה עלול לא להדהד צרכים רגשיים של אחרים. זה משהו שקשה לדבר עליו בהכללה, כמובן לא משהו שאפשר להכליל על הנאצים. ההתגלגלות של האירועים ברמה הפסיכולוגית מהראש שלהם למטה נורא מסובכת.
"אני אישית חושב שדברים כאלה נוצרים בעוצמות כאלה כשיש שילוב נדיר בין תנאים פסיכולוגיים לתנאים סביבתיים וחברתיים חזקים. אי אפשר שלא לחשוב האם זה מקרי שבחצי מאה אחת יש כל כך הרבה טוטליטריזם בעולם הזה. אנחנו עוסקים בשואה, אבל התנועה הסטליניסטית למשל היא לא יותר טובה. כל אלה משתלבים במגמה גלובלית. אפשר לשחק עד אינסוף במחשבה כמה היטלרים נולדו לפני העלייה של היטלר, אבל אף אחד לא ידע שהם קיימים כי הם פשוט התאדו".
האם גם ברוע, הכל יחסי?
כשפרופ' שגיא נשאל מה גורם לאנשים לבחור ברע, הוא אומר שלפילוסופים אין על זה תשובה, אבל מנסה להסביר שיש דרכים שונות להגיע ל"רוע". "אנשים בוחרים בו מטעמים שונים. יש בני אדם שיש בהם רוע, אחרים בחירתם ברע לא משקפת בחירה ברע כשלעצמו אלא בסדר מסוים ויש גם בני אדם שלא מזהים את הרע. אם ברור לגמרי שלא יעלה על הדעת להרוג בני אדם, ובעיני הנאצים יהודים הם לא בני אדם - זה אומר שהם לא מזהים את הרע".
"זיהוי הרע", כפי שהגדיר אותו פרופ' שגיא, מוביל אחת התהיות הגדולות סביב שאלת הרוע - מה הופך להתנהגות מסוימת להיחשב רעה בתרבות אחת ולסטנדרטית בתרבות אחרת, או בשפה הפילוסופית - "רלטיביזם מוסרי". ואם כך פני הדברים, עד כמה אנחנו יכולים לסמוך על מושגי הטוב והרע?
"רלטיביזם מוסרי היא עמדה שקשה להגנה מבחינה מוסרית", מסביר פרופ' שגיא. "מה שמשותף לבני אדם בכל מקום בו מתחולל ביניהם שיח מוסרי זה שהם לא מסתפקים בלספר חוויות אנושיות פרטיות, אלא מתווכחים על הנכון והטוב. הם חלוקים ביניהם בשאלה מי צודק ומי מחזיק ברע. הם לא נוטים להניח שדבר והיפוכו טובים. הם משוכנעים שמה שהם עושים הוא טוב. כדי שהנאצים ירצחו יהודים הם היו צריכים לעשות משהו רדיקלי - להפוך את היהודים ללא בני אדם. כנראה שגם להם היה ברור שלא הורגים בני אדם. אני חלילה לא מקבל את הנימוקים שלהם, זו פרוורסיה, אבל דרך העין המעוותת שלהם אפשר להבין את עומק האחיזה של מושגי הטוב והרע באדם. כשהיטלר מפתח את הגישה המעוותת שלו הוא צריך לנמק. הוא לא אומר שלהרוג יהודים זה רע וצריך לבחור ברע".
"חנה ארנדט טבעה את המושג "הבנאליות של הרוע", ההנחה שהרוע נבחר כחלק מתהליך של ביורוקרטיה. לפי ארדנט, אייכמן לא התכוון לעשות את הרע ביודעו שהוא רע. הוא היה ביורוקרט ורצה לרצות את מי שמעליו. גם על העמדה של ארנדט קמו עוררים במהלך השנים, חוקרים שפקפקו ושאלו האם אנשים פועלים מתוך חוויה של בנאליות, או שגם אנשים כמו אייכמן, שהם ערלי לב, בוחרים מתוך מודעות - בחירה ברע כרע. השאלה המהותנית לא פתורה".
"השואה לא אמורה לשנות כלום"
הנאצים היו צריכים להפסיק לראות ביהודים בני אדם | צילום:
רויטרס, חדשות
השואה שינתה משהו בתפיסה הפילוסופית של הרע? פרופ' שגיא: "יש פילוסופים שחושבים שכן. אני נוטה לחשוב שהשואה לא אמורה לשנות כלום. כל מקום שמתחולל בו רצח לא מוצדק צריך להשפיע. מי שמניח שלכמות יש משקל טוען טענה נוראית, שחיי אדם נמדדים כמותית, ולא היא: לכל חיי אדם יש ערך אינסופי. מבחינה נורמטיבית השואה העצימה את אפשרות הרוע. אבל ההתמודדות עם הרוע היא אותה התמודדות".
אז אילו שאלות השואה מעלה? "השאלה שנשאלת לא אחת על ידי הפילוסופים היא איך יכול להיות שבכל ההיסטוריה של האנושות לא קרה דבר בכזה סדר גודל וכעת התחוללה קטסטרופה שכזו. סמוך לשואה היו מי שחשבו שצריך לשנות את כל דרכי החשיבה. הפילוסוף אדורנו אמר שאחרי השואה אי אפשר לכתוב שירה, ק. צטניק דיבר על פלנטה אחרת ואלי ויזל הגדיר את השואה כ'הר סיני של חושך'. השואה הייתה עוצמתית בכוחותיה הדמוניים. בחלוף השנים ברור כי השאלה שצריך לשאול היא לא איך יש רע, אלא מה בתנאים גורם לכך שרוע כזה יוצא אל הפועל בצורה כל כך אדירה וסוחפת. התרומה של הפילוסופים לשאלה הזו היא מאד שולית".
איך נדאג שזה לא יקרה גם לנו?
בשלב הזה מבקש שגיא לזנוח לרגע את הדיבור הפילוסופי המנותק, את הניסיון לענות על שאלות שאין עליהן תשובה, ולחתור להשלכות ומשמעויות שצריכות להיות לרע הבלתי נתפס הזה שנחשף בשואה. "בתוך נימת דבריי את יכולה לשמוע את ההיבט הפרגמטי. תכליתה של הפעילות המוסרית היא להתמודד עם הרע לא בטענות מטפיזיות, אלא דרך השאלה - איך להפחית רע?
"אני סבור שהמאבק נגד הרע הוא נצחי. תמיד היה ויהיה רע. המאבק בו הוא סיזיפי, אי אפשר לוותר על המאבק ברע ואי אפשר להניח שכשתצוץ רעה אחת תעלם השנייה. בהקשר הזה אני חושב על הסופר אלבר קאמי שבספרו 'הדבר' אומר שאתה יכול להדביר את הדבר פעם אחת, אבל תמיד יש סכנה שהוא יצוץ שוב. צריך להבין שרוע הוא חלק מהאופציה של הבחירה האנושית, ולכן הרע הוא אפשרות מתמדת. חלק מהבעיה שלנו ביום יום היא שאנחנו יותר חותרים להשגת הטוב ופחות לסילוק הרעות. נדמה לנו שאם נציב טוב אידיאלי, הרע ייעלם. זה לא יקרה. צריך להיאבק".
גם ד"ר מנדלוביץ' שותף למחשבה הפרגמטית, וסבור שהדבר הכי גדול שאנחנו כבני אדם יכולים לעשות כדי לחתור לאי הישנותה של השואה הוא להיות מודעים לעצמינו. ממש כך. "התפקיד הפרטי של כל אחד מאיתנו זה לנסות ולהבין איפה נמצא רוע כזה בכל אחד מאיתנו - זה הפרויקט האנושי האמיתי. להכיר את הרוע שבנו, להבין אותו, לנטרל אותו, ולפרוק אותו באיזשהו אופן. אתם שואלים אותי מה באמת יכול למנוע הישנות של זוועה כזו? יכולת אינטרוספקטיבית. שאנשים באמת יסתכלו על עצמם. זה משהו שבאופן דרמטי לא קרה בגרמניה ולא ברוסיה של אותה תקופה. אפשר לראות איך אנשים כתבו אז, איזו ספרות יש על הלך הרוח של אנשים בתקופה ההיא. מה שמדהים הוא שאין כתיבה שנוגעת באיזו התבוננות פנימה. כשאין את זה פנימה, אין את זה גם בשיח החברתי - ואז כל הבלמים נעלמים".
