קורין אלאל אמרה לא מזמן שהיא רואה בשהות בבית "האח הגדול" חוויה פילוסופית. היא כנראה התכוונה לעובדה שחוץ מזה שהיא מצולמת 24 שעות ביממה, עליה להתמודד גם עם העובדה שהיא סגורה במקום אחד למשך חודש, עם עוד 12 אנשים, ללא כל יכולת לצאת. כנראה שבאמת צריך להיות סוג של פילוסוף כדי לשרוד את זה. אז החלטנו לברר עם פסיכולוגים ואנשים מקצוע מה עושה שהות כזו למתמודדים.
”מה שקורה במצב כזה הוא שאנשים לומדים להכיר את עצמם מזוויות שהם לא ראו את לפני כן", אומרת מיכל דליות, הלא היא סופר נני. "אנשים טובים וחזקים, שלא נמצאים בקופסה של עצמם, יכולים לצאת משם עם כוונה להמשך התפתחות אישית והיכרות עמוקה יותר של החסרונות והמגרעות שלהם. אחרים יוכלו להאשים את שאר המשתתפים בחסרונות של עצמם ולהישאר תקועים באותו מקום”.
ואיך השהות עצמה בבית יכולה לשנות את הדיירים?
"לכל אחד מאיתנו יש כוחות אחרים - מי שכוחני יהיה כוחני יותר ומי שחלש עלול להיחלש, אבל במצבים קיצוניים, כמו להיות סגור בבית, יוצאים הכוחות האמיתיים שלנו. בן אדם עלול להפתיע את עצמו ולגלות כוחות או חולשות שלא ידע שקיימים בו. כשמעמידים בן אדם אל הקיר הוא מתגלה במערומיו, ואי אפשר לחזות איך אנשים ייצאו משם”.
ורדה רזיאל ז'קונט, לעומתה, דווקא חושבת שהחוויה לא בהכרח קשה: "מדובר בעניין מאוד אישי. זה הרי לא מחנה ריכוז, יש אנשים שזה כיף להם בסך הכול - הם יכולים לדבר, להיות בג'קוזי, ובהנחה שלא מחייבים אותם לשבת כל הזמן יחד זה אפילו יכול להיות תענוג".
"מי שבחר לא להיכנס לפרוייקט הזה ידע כנראה שהוא לא יוכל להסתדר, ואני מניחה שאנשים שכן הסכימו להיכנס לבית התכוננו לזה נפשית", אומרת ז'קונט. "מחלק מהם זה מוציא משהו נחמד וחברותי - זה מוציא אותם מסוג של בדידות והם גם יודעים שצופים בהם, יש להם אג'נדה שהם רוצים שישמעו. מה הכי גרוע שיכול לקרות? אם מישהו מעצבן אותך, אל תשב לידו. לישראלים זו לא חוויה מיוחדת במינה - כולנו היינו בטירונות, אנחנו לא זקוקים לכישורי התמודדות מיוחדים".
אמא פנינה, אבא שימי וסבא מנחם
אז אלאל אולי תעבור חווית התפתחות אישית ופילוסופית, אבל עושה רושם שמי שממש לא יתקרב לזה אלו הם אנחנו, הצופים. הצפייה ב'אח הגדול', לפי דליות, לא תורמת לנו שום דבר מבחינת התפתחות אישית והבנה עצמית. "אנחנו אמנם צופים בהתמודדות של אחרים במצב קיצוני, אבל הפעולה הזו לא מעבירה אותנו שום חוויה ולכן אנחנו לא לומדים מזה כלום”.
אז למה אנחנו לא יכולים להפסיק להסתכל?
"זו נטייה אנושית. לצערי, אנחנו נהנים לשמוח לאידם של אחרים ואוהבים תהפוכות ותקריות שונות ולא צפויות. אנשים נהנים לצפות באחרים כי יש בזה את כל הדרמות של החיים - שמחה, עצב, אכזבה, הפתעה, מתח, ציפייה, סבל. אנחנו יצורים חברתיים, וכל מה שקורה לאחרים נותן לנו מענה לכל קשת הרגשות הפרטיים שלנו”.
מעבר לכל זה, ז'קונט מציעה הסבר נוסף לתופעת ההתמכרות הגדולה לערוץ 20 ולכל מוצר שקשור לבית האח הגדול: העובדה שאפשר לצפות בחבורה הכלואה 24 שעות היא בעלת משמעות בהתמכרות שלנו. ”מחקרים פסיכולוגים מראים שאנשים נקשרים למשהו פמיליארי, מוכר להם", טוענת ז'קונט, "באחד המחקרים הוכיחו שאנשים לומדים לסמפט אפילו הברות חסרות משמעות אם חוזרים עליהן הרבה פעמים. האפשרות התמידית הזו - לפתוח טלוויזיה מתי שארצה ולראות את אותם פרצופים, ממש כמו בטלנובלות, נותנת לאדם תחושה של קרבה, אינטימיות ובטחון. גם הידיעה שהכל בלייב, ללא יותר מדי מניפולציות, קשורה לכך. האנשים בבית הופכים להיות כמו משפחה שלנו, אבל בלי ההצקות והציפיות של משפחה האמיתית".
אז את אומרת שאנחנו בעצם מספקים פה צורך אנושי שהוא מעבר ליצר המציצנות?
"זו לא באמת מציצנות אלא מיני מציצנות. הרי רוב הסיכויים שלא נראה שם אורגיה פרועה, אבל כן אפשר להציץ בשתי אחיות או באישה והאקס שלה. אין לי שום דבר נגד זה, הם הרי באו במטרה שיציצו עליהם וכמובן שאנו נהנים גם מהעניין הרכילותי - מלהסתכל על אנשים יפים, מהדינימיקה בין אנשים, מההתפתחות ביחסים ומהרצון לראות מישהו בפוזיציה לא נעימה. אבל בשורה התחתונה, אנחנו בשליטה כאן. אפשר לפתוח את הטלוויזיה מתי שבא לנו, לבדוק מה נשמע וגם לסתום להם את הפה, כי אנחנו לא מחוייבים לכלום. הכל תחת השליטה שלנו”.
דיירים, קבלו עוד עצה: בדרך הביתה, אם אתם נתקעים בפקק - כך תתמודדו איתו
יותר ויותר אמנים מתקרבים לדת ובכל זאת שומרים על חילוניות - איך זה עובד?
מעניין אם אנחנו אוהבים לראות "האח הגדול" כמו שהגבר הניו אייג'י אוהב ספורט
מנחם חושני, בוסקילה רומנטית: הפרטים הקטנים שאתם לא יודעים על דיירי ה-VIP