אוכל. חלק גדול מהחיים הדתיים שלנו סובב סביב אוכל. דיני הכשרות, כמובן, אבל גם הברכות על האוכל. החגים מתייחסים כמעט כולם לשנה החקלאית – והחקלאות, עניינה העיקרי הוא בייצור מזון. חלק גדול מהטקסים הדתיים שלנו, ומהמנהגים עליהם אנו גדלים, סובבים סביב סעודות החג. אדם שומר מצוות נדרש לתשומת לב מתמדת לאוכל שלו. הוא מחויב למודעות לתהליכי ההכנה של האוכל, למרכיביו, למקורותיו (מה פרי העץ? מה פרי האדמה?), לעונתיות שלו (מתי נברך שהחיינו?) ועוד.
לאוכל ישנו מעמד מרכזי, לעתים סמלי, במקורות. אפשר להיזכר בארוחתם הפשוטה של הקוצרים, אליה מזמין בועז את רות: קלי ופת טבולה בחומץ (כנראה מדובר בחומוס) – ורות שובעת ומותירה (רות ב', י"ד). את הארוחה הראויה הזו אפשר להשוות לשליו שאכלו בני-ישראל עד שיצא מאפם בסיפור קברות התאווה. כשעמוס מבקש לתאר את חיי השחיתות של עשירי תקופתו, הוא לא חוסך מאתנו התייחסות ל"מרזח הסרוחים", ה"אוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק" (עמוס ו', ד' ו-ז'). והדברים מהדהדים גם בספר משלי, המייעץ לנו "אל תהי בסובאי יין, בזוללי בשר למו" (משלי כ"ג, כ').
המרכזיות של האוכל בחיים הדתיים אינה מקרית. האוכל מעצב אותנו, בונה את גופנו, משפיע על בריאותנו – ובמידה רבה גם משפיע עלינו נפשית ורוחנית. הרגלי האכילה שלנו הם ביטוי למידותינו. וכשם שהאוכל מעצב אותנו, כך באמצעות האוכל אנחנו מעצבים את העולם. האוכל אינו מופיע על צלחותינו יש מאין, הוא התוצר של עבודתם של בני-אדם בכל רחבי העולם. משאבים נרחבים מושקעים בו. ייצורו משפיע על הסביבה בה אנחנו חיים. בחירות המזון שלנו משפיעות על כל אלו.
מה עבר על האוכל עד שהוא הגיע לצלחת?
אבל את תשומת הלב שאנו מחויבים לתת לאוכל מכוח דיני הכשרות, אפשר להרחיב. אפשר לשאול כמה השתכרה (ומה יכולה הייתה לאכול) הפועלת שקטפה את פולי הקפה שעשו את דרכם לספל שלי. אפשר לשאול באילו תנאים בקע וכיצד חי התרנגול שממנו יוצר השניצל שעל הצלחת שלי. אפשר לשאול כמה אלפי קילומטרים נסעו, עד שהגיעו לסופרמרקט השכונתי שלי, האגוזים הקליפורנים או הבשר הקפוא מארגנטינה. אפשר לשאול כמה מים (וכמה זיהום מים), כמה אנרגיה, כמה שטחי קרקע, כמה חומרי הדברה, כמה גזי חממה, עומדים מאחורי כל מאכל ומאכל שבא אל פינו.
התשובות לא תמיד קלות לעיכול. רוב הסיכויים הם שפועלת הקפה חיה בתנאים קרובים לתנאי עבדות. סיכויים טובים שגם פועלי הייצור במפעל המזון והמלצרים במסעדה לא זכו לתנאים הוגנים. באשר לתרנגול, קרוב לוודאי שהוא בקע במדגרה, הרחק מאמא תרנגולת, וגדל בסככה תעשייתית דחוסה ומזוהמת. בשבעים השנים האחרונות גופם של התרנגולים השתנה כל-כך באמצעות ברירה מלאכותית, שכאשר הם נשחטים בגיל שישה שבועות, רגליהם בקושי נושאות אותם. והסביבה? לפי דו"ח של האו"ם משנת 2006, תעשיית המזון מהחי אחראית להתחממות כדור הארץ יותר מאשר כל התחבורה על-פני כדור הארץ ויותר מאשר כל תעשיית האנרגיה העולמית.
כיצד מידותינו יכולות להיבנות מארוחה לארוחה?
הנתונים קשים – אבל יש בהם פן מעודד. לבחירות המזון שאנחנו עושים יש פוטנציאל להשפעה חיובית: על בני-אדם, על בעלי-חיים, על הסביבה – ועלינו. לכל אלו יש, כמובן, פן תורני מובהק. להשפעת תעשיית המזון על הסביבה יש השלכות על מה שמחייב אותנו בגדרי מצוות "בל תשחית". תנאי ההחזקה של בעלי-חיים במשקים מעוררים סוגיות הלכתיות בגדרי מצוות "צער בעלי-חיים". שורה של מצוות, שמחייבות אותנו ביחס לעובדים בשכר, מזדעקות נוכח התנאים בהם מועסקים העובדים בתעשייה. למזון שאנו אוכלים גם היבטים בריאותיים מובהקים, ולאלו יש משמעות בגדרי מצוות "ונשמרתם לנפשותיכם".
אם אנו רואים במצוות כללים שצורפים את האישיות שלנו ומבנים את החברה שלנו בכיוון רצוי, עלינו לבחון מה הן תובעות מאתנו על רקע העולם של ימינו, ובפרט המזון שאנו אוכלים. רבנים, כגון הראי"ה קוק, הצביעו על כך שהמצוות הנוגעות למזון קשורות קשר הדוק לעיצוב מידותיו של האדם המאמין. התעמקות בפן התורני של הדברים, בשילוב עם ידע אודות תעשיית המזון העכשווית, יאפשרו לנו להגיע למסקנות: מה אנו מצווים לעשות; מה ראוי שנעשה; כיצד מידותינו יכולות להיבנות מארוחה לארוחה?
שלוש עמותות חברו יחד וארגנו בירושלים סדרת סדנאות על יהדות ואתיקה של מזון: עמותת טבע עברי למודעות יהודית-סביבתית, עמותת במעגלי צדק והמרכז הקהילתי "זנגביל". אנחנו מקווים ללמוד את הסוגיה של מזון – והאתיקה של מזון – מנקודת מבט יהודית-אמונית. אנחנו מאמינים שאם ניתן למזון את תשומת הלב שהוא ראוי לה, ושהמסורת שלנו דורשת שניתן לו, נגלה שלבחירות המזון שלנו יש ערך דתי של ממש.
עו"ד יוסי וולפסון הוא מנהל מרכז קהילתי לצרכנות "זנגביל".
הוא משתתף בכנס בנושא מזון ואתיקה ביהדות שעורכת עמותת טבע עברי, השייכת לרשת בתי המדרש בישראל, ב-14.12 בירושלים.