נהר הירקון. אמש. אלופת ישראל בחתירה מתהפכת בתוך המים המזוהמים. היא מפרפרת כעשר דקות מתחת למים, קשורה ברגליה לקייק, עד שעובר אורח בשם אבי טויבן חולף בריצה על גשר הירקון תוך כדי ריצת ג'וגינג שגרתית. טויבין רואה התקהלות של אנשים מבוהלים ואת הסירה ההפוכה, מבין שמישהו עומד לטבוע, קופץ לירקון ומתחיל לשחות. הוא גורר את פיינגולד עם הקייק לגדה, שם מחכה צוות החילוץ.
טביעתה אמש של יסמין פיינגולד בירקון מעלה שאלות פסיכולוגיות עמוקות. מדוע האנשים שראו את הקייק מתהפך לא קפצו לעזרתה של הטובעת? מדוע היא נשארה דקות ארוכות מתחת למים ללא נשימה, בלי שאיש מהנוכחים ינסה לעזור לה? איריס רילוב, פסיכולוגית קלינית מומחית, מנסה לתת את התשובות.
"מחקרים פסיכולוגים רבים טוענים שככל שיש יותר אנשים שעדים לאירוע דרמטי, לדוגמה התקף לב, הסיכוי שמישהו יבוא לעזרת הנפגע קטן יותר", מסבירה רילוב. למסקנה זו הגיעו דארלי ולטנה, זוג חוקרים אמריקאים, שבדקו לעומק תגובות אנושיות במצבי לחץ. אגב, הרצון למחקרים מסוג זה התעורר בשנות השישים והשבעים, כשארצות הברית הייתה מוכת פשע, מה שעורר את דעת הקהל לביקורת עצמית.
דארלי ולטנה יצאו מנקודת הנחה שמסה גדולה של אנשים יכולה להיות מודעת לדבר נורא שקורה לידם, ולא לעשות דבר בנושא. בשנת 1964, לדוגמה, נאנסה ונרצחה בארה"ב אישה בשם קטי ג'נובז, ולאחר חקירה התגלה כי שלושים ושמונה אנשים שמעו או ראו את האישה בצרה, ולא באו לעזרתה. "אמנם בשנים האחרונות התפרסם מחקר שגרס כי מסקנה זו הייתה מוגזמת ומנופחת, ושלא כל כך הרבה אנשים היו עדים למקרה", אומרת רילוב, "ובכל זאת, בהחלט יש תופעה אוניברסלית כזו, שנחקרת בתחום הפסיכולוגיה החברתית ושואלת מדוע אנשים לא מגיבים במצבים כאלה".
"דארלי ולטנה ביצעו מספר ניסויים חברתיים: באחד מהם התחזה אדם לחולה אפילפטי שחטף התקף במקום ציבורי. איש לא ניגש אליו; ניסוי נוסף הציב נבדקים לחכות בתור לראיון במסדרון ציבורי. כשהבחינו הנבדקים בעשן שיצא מהדלת הסגורה, הם נותרו מבולבלים וחסרי מעש.
"החוקרים טבעו את המושג 'העומד מן הצד', והגדירו אותו כאפקט קבוע", מסבירה רילוב. "כאמור, ככל שמספר האנשים שעדים לאירוע גדול יותר ככה קטן הסיכוי שהם יתערבו לטובת הקורבן. הגורמים לכך: ראשית, כשאנחנו בקבוצה, אנחנו לא בטוחים אם אנחנו באמת צריך לעשות משהו. האם אני באמת יכול לעזור לאדם שמולי? אנחנו מניחים שיש מישהו אחר שיתערב במקומנו, והאנשים סביבנו יוצאים בדיוק מאותה נקודת הנחה. אנחנו גם נוטים להניח שיש מישהו אחר שביכולתו לעזור יותר מאיתנו, נגיד רופא או שוטר שייקח את המושכות.
מעבר לזה, אנחנו צריכים חיזוק כדי להבין אם פרשנו את הסיטואציה באופן נכון. באופן עקרוני אנשים בציבור חוששים להביך את עצמם במידה ולא פרשו נכון את המצב. בארה"ב, למשל, היה לפני עשור מקרה מזעזע שבו תינוק בן שנתיים נרצח על ידי ילדים מבוגרים יותר. עדים לאירוע הניחו שזה רק משחק או ריב משפחתי, ולא חשבו שזה מעניינם להתערב".
ומה את חושבת היו הסיבות לחוסר ההתערבות במקרה של יסמין פיינגולד, עד שאבי טויבן הציל אותה?
"במקרה הספציפי הזה, אני חושבת שצריך להיזהר מלשפוט. אנשים באופן טבעי חששו לביטחונם האישי. זה הרי ידוע שמי הירקון מזוהמים ומסוכנים. בנוסף, אני חושבת על עצמי. אם הייתי עדה לאירוע כזה, יכול להיות שהייתי מרגישה שאין בי מספיק כוח פיזי שיכול למשות מהמים סירה שאליה מחוברת אישה. האנשים שהיו עדים לאירוע ולא הגיבו הם לא אנשים רעים, אלא אנשים מבולבלים. אותו אדם שהציל את הטובעת הוא בוודאי אדם עם בטחון עצמי ובטחון פיזי, אפשר להניח שהוא בכושר טוב ובעל בטחון בגוף שלו, והוא חשב, במהירות הבזק של אותו הרגע, שיהיה מסוגל לבצע את המשימה".
אז איך כדאי להגיב בפעם הבאה שמתרחש אירוע מסוג זה?
"מבחינה סטטיסטית, ולמרות המחקרים, ניתן לראות שאנשים בסופו של דבר מתערבים לטובת הקורבן. ההמלצה למי שנמצא בצרה וכן יכול לתקשר עם הסביבה, היא לבקש עזרה מאדם ספציפי. לא לצעוק 'שמישהו יתקשר למשטרה', אלא לפנות לאדם ספציפי: 'אתה, עם החולצה האדומה, תצלצל למשטרה'. פנייה כזו שוברת את אפקט העומד מן הצד, ומגדילה את הסיכוי לעזרה מיידית".