איך נראית חתונה דתית?

הפשטות מנצחת

לפחות מבחינתי, בכניסה לחתונה דתית-יהודית יש קסם של פשטות. נכון שגם כאן יש אורחים שרוצים לדפוק הופעה, ונכון שיש גם אנשים דתיים למהדרין שלא בוחלים בגימיקים, אבל בכל זאת, בגדול תמצאו שם אווירה מאוד פשוטה, מאוד אמיתית. לא תמצאו שם נעליים קופצות (יש דבר כזה. באמת), לא תצפו בקליפ מיוחד שבו הזוג המאושר משיק כוסות בטוסקנה, ובשום מקום ברחבת הכניסה לא תמצאו חמש בחורות אומללות שהחליטו להתפרנס כפסלים דוממים, וקרוב לוודאי שכעת הן סופרות בליבן את הדקות עד לסוף ריצוי עונשן.

לכאורה, אגב, נראה שללא כל האטרקציות המסעירות וההשקעות הכספיות המטורפות, האירוע יכול להיות משעמם (למרות שבינינו, אחרי שהייתם כבר בשלושה אירועים עם אותן אטרקציות, הפואנטה כבר ממצה את עצמה. ע"ע מעגלי מתופפים, מפלי שוקולד וכניסה בליווי שופרות), אבל בפועל, בחתונה יהודית אמיתית, דווקא העדרן של האטרקציות הבומבסטיות, הרעש הבלתי נסבל מהמוזיקה, התאורה האפלה, הלבוש הפרובוקטיבי וכל השאר, מפנה את הזרקורים אל הכוכבים האמיתיים של הערב: החתן והכלה, שמצליחים להרים חתונה מרגשת בהוצאות כספיות נמוכות יחסית. אז איפה מחיאות הכפיים?

הרגש משתלט

נכון שכל חתונה באשר היא מכילה בתוכה TNT של רגש, אבל משהו בחתונה הדתית מצליח לרגש אותי במיוחד. החברים של החתן יוצאים מגדרם כשהם מנסים לשמח אותו, החברות של הכלה הופכות אותה לנסיכה האמיתית של הערב, כולם מלווים בהתרגשות מהולה בדמעות (לפחות אצלי) את הזוג המאושר לחופה, הריקודים לא מפסיקים גם במנה העיקרית, והטקסטים של השירים עוסקים ברגש יהודי אמיתי. והכי חשוב - לכולם ברור שהחופה היא העיקר.

בחתונה כזו הכל הופך להיות משני ושולי, כולל האוכל, האטרקציות שמסביב, וההופעות שכולם דופקים. הכל מתגמד, ולנגד עיני החוגגים עומדת רק מטרה אחת: לשמח באמת את החתן והכלה. זה נשמע טיפה אוטופי, ובטח שלא כל המוזמנים מרגישים כך (במיוחד השולחן של החברים מהעבודה הקודמת של אב החתן), אבל זו האווירה הכללית.

יש גם דברי תורה

במבט ראשון זה נראה מוזר. במקום להתמסר לתמהיל השכיח - בר קבלה, מעטפה, חופה, מנה ראשונה, ריקודים, מנה שנייה, קינוחים והביתה - באמצע נכנסים איכשהו דברי תורה, במיוחד כשמדובר בחתונה חרדית. בדרך כלל קם מישהו ממשפחת החתן-כלה, או רב גדול, או לפעמים החתן, ונושאים דברים. לפעמים הם מדברים על הזוגיות, לפעמים מביאים רעיון מפרשת השבוע, ולפעמים סתם מברכים את הזוג המאושר מלב אל לב. מבחוץ זה יכול להיראות משעמם לפעמים, אבל כשעוזבים לרגע את סלט המיונז ואת הכבד עם הסלסלה הקראנצ'ית ההיא, אפשר לגלות די בקלות שלפעמים חתונה יכולה לכלול אפילו תוכן תורני של ממש.

הריקודים בהפרדה

אז נכון שיש כאלה שרואים בריקודים המעורבים, גברים-נשים, סטנדרט מובן מאליו. לא ברור להם מה הבעיה בכך שנשים (נשואות) מענטזות מול גברים (נשואים. לא להן בדרך כלל). אבל בפועל, ריקודים בהפרדה מורידים את המתח הטבעי שבין המינים, ונותנים לרוקדים להתפרק באמת.

הגברים לא מתרכזים בנשים אלא בשמחה עצמה ובמצווה לשמח את החתן, והנשים רוקדות בחופשיות מבלי לחשוש שמישהו לוטש בהן עיניים, ועסוקות בלשמח את הכלה באמת. כמובן שבין מעגלי הריקודים ישנה מחיצה הרמטית, ומבחינה הלכתית יש לציין שמדובר כמובן בחובה גמורה ולא בהמלצה. מסתבר שדווקא הכביכול-מגבלה הזו היא זו שהופכת את הערב להרבה יותר משוחרר ומהנה.

איחוד הנשמות

כשאני נמצא בחתונה תורנית אמיתית ומביט על החתן והכלה, אני ממש מתרגש מהתמימות. ולמה?

כשהייתי לפני כמה שנים בחתונות חרדיות של בנות דודות שלי, פשוט התרגשתי בשבילן. לפני כן לא היו להן חברים, הן שמרו נגיעה באופן מלא, והיה לי ברור שהחתן הוא הראשון שהן בחרו בו. עבורן הביטוי "נועדנו זה לזו" מתממש במלוא מובן המילה. ביהדות הרי ידוע שהזיווג נקבע בשמיים 40 יום לפני יצירת הוולד, ובמקרים שבהם כל אחד שמר על עצמו מכל נגיעה עם בן/בת זוג לפני החתונה - איחוד הנשמות הרבה יותר מרגש. זה מתבצע מתחת לחופה, ומלווה בהתרגשות יתרה מכיוון ששבוע או שבועיים לפני החתונה - זוגות רבים מקפידים שלא להיות בקשר כלל, אפילו לא טלפוני. הם נפגשים לראשונה מזה שבוע-שבועיים מתחת לחופה, לאחר הטקס הולכים לחדר הייחוד (שם הם בעיקר נרגעים, משוחחים ומתאפסים לפני המשך הערב), ואז יוצאים וממשיכים את הערב בקדושה ובצניעות.

הם אשכרה חיכו זה לזו. לא מרגש?

החיים האמיתיים נמצאים אחרי החתונה

בעיקרון, חתונה היא הדבר האחרון בעולם שאפשר להגדיר ככאב ראש, אבל במתכונתה המערבית היא נחשבת כמרשם בטוח לכאב ראש. ואיך לא? רבים מהזוגות - כולל דתיים, מן הסתם - מכניסים את עצמם לסטרס נטול חיוניות, נכנסים לרזולוציות של צורת הרקמה על המפיות, יוצרים תרשימים מסובכים של מפת האורחים באולם בסגנון Google Earth, מנג'סים לכולם לאשר השתתפות בסמס, במייל או בשיחות קצת מלחיצות, מתווכחים מי יהיה הרב המחתן, הדי.ג'יי, המאפרת, רב המלצרים, הנהג, הדוד שיסדר את האורחים בשולחנות, ובחתונה עצמה הם נמצאים במתח עצום שהכל יתקתק בול לפי הכללים, שהצלם יצלם אותם מהזווית הנכונה, ושמישהו יזכיר להם להיכנס לחופה ברגל ימין, אחרת צריכים כבר לפתוח תיק ברבנות.

ואני אומר: די, תירגעו. בחתונה דתית-יהודית רגילה ומאוזנת יש אמנם סטרס טבעי, אבל הוא עדיין לא חורג מהפרופורציות. בדרך כלל לא שולחים למוזמנים סמסים עם בקשת אישור הזמנה ("אם אתה מגיע - השב 1, אם לא - 2. אולי - 3"), ההזמנות הרבה יותר פשוטות, החיוכים יותר נינוחים, ואין התעסקות בשטויות שאף אחד לא יזכור לא רק אחרי הערב, אלא גם במהלכו.

למה זה קורה? אין לי מושג. אולי בגלל שביהדות מדריכים כל הזמן שחיי הנישואין האמיתיים נמצאים אחרי החתונה, ולא בתוך החתונה עצמה. כאדם שהתחתן לפני כמעט 10 שנים, אני אומר לכם שאין נכון מזה.

>> ולמה דתיים מתחתנים מהר?

>> זמני כניסת ויציאת השבת

• חתונה
• יהדות