שולי רנד במהדורת חג (צילום: חדשות 2)
מזמין אותנו להציץ. שולי רנד | צילום: חדשות 2

בעבר, אף אחד לא עשה עניין כשאמנים ישראלים הקליטו שירים המתייחסים למקורות. אף אחד לא הרים גבה כשמתי כספי ושוקולד-מנטה-מסטיק שרו על נח, כששובבי ציון (חנן יובל, קובי רכט וקובי אושרת) שרו "ישראל ישראל בטח בהשם" עם לחן של שלמה קרליבך, וכשרבקה זוהר הרעידה לבבות כששרה על אליהו הנביא ("על כפיו יביא").

אפשר להבין למה אף אחד לא נבהל באותה תקופה - אף אחד מהזמרים שעסקו בתכנים יהודיים לא נתן לתוכן היהודי לזלוג לאורח חייו. הכול היה בסדר כל עוד הם התייחסו אל התנ"ך כאוסף של סיפורי-עם והשראה לשירים. כשלאמן התרופף איזה בורג במוח והוא החליט להתחזק, אז החילונים התחילו לדאוג.

בחודשים האחרונים, אנשים רבים, בעיקר בתקשורת, פיתחו פחד עמוק מהמוזיקה היהודית. זאת בניגוד לרוב צרכני המוזיקה הישראלית שמגלים כיום שכבות חדשות במוזיקה של אמנים ותיקים כמו אביתר בנאי, שולי רנד, עמיר בניון, קובי אוז, לאה שבת, אהוד ומאיר בנאי, אתי אנקרי, ברי סחרוף, מיכה שטרית ורבים אחרים. כבר ברור שלא מדובר רק בטרנד אלא בז'אנר לגיטימי בדיוק כמו פופ, רוק, מוזיקה קלאסית או היפ-הופ.

"אל תתנו לה כוח"

הבעיה מתחילה כשכוחות מתוך התעשייה מנסים לבלום את הצלחתו של הז'אנר. חבר שעובד באחת מתחנות הרדיו בארץ סיפר שהבוס שלו מבקש מהעובדים לצמצם למינימום את ההתייחסות למוזיקה היהודית כדי "לא לתת לה יותר כוח ממה שיש לה". אני קורא ביקורות שמכסחות אלבומים יהודיים חדשים, כשבין השורות ניכר התיעוב לטקסטים האישיים שלא מסתדרים עם תפיסת עולמו של הכותב. תעשיית המוזיקה מתחילה לראות במוזיקה היהודית כמפלצת שצמחה קצת מעבר למתוכנן. אורי משגב (ידיעות אחרונות) אפילו כתב בדרמטיות שחור על גבי לבן "אני נלחם על קיומי. נכפתה עליי מלחמת קיום תרבותית-פוליטית. אנשים שמאמינים באלוהים מאיימים לחסל לי את המדינה המודרנית והדמוקרטית והחילונית שבה גדלתי. עכשיו אני במצב חירום".

כך נחשף פרצופו האמיתי של החילוני הקיצוני הממוצע. זה שדוגל ב"חיה ותן לחיות" רק כשמדובר בלחיות לפי השקפתו. זה שדוגל בפלורליזם רק כשהוא משרת את דעותיו הפרטיות. זה שמביט במראה, רואה יהודי - ונבהל. החילוני שנבהל כשהוא רואה יהודים שלא מתביישים ביהדותם ומשלבים אותה באומנות שלהם.

אין תמונה
לא מסיונר. מאיר בנאי
שנאה עצמית

 למה אותם פלורליסטים נכנסים למצב חירום וטוענים שהם נלחמים על עצם קיומם? האם הם יחדלו להתקיים אם ברדיו ישמיעו קצת יותר שולי רנד? האם זה ימנע מהם לקנות ב"טיב טעם" או לרדת לפיצוציה בשבת? אם השירים של בנאי, רנד וכל השאר היו בעלי אופי מיסיונרי אז מילא, אבל הם בסך הכל מעניקים הצצה אישית לנבכי נפשם, מבלי להטיף. למעשה, הם נמצאים בקשר חיובי ופורה עם התעשייה כולה.

אסף אמדורסקי, למשל, מפיק מוזיקלית את הופעתו של שולי רנד. אם התופעה הייתה מגיעה לממדים עצומים הייתי מבין את חששם של שומרי הגן החילוני הישן והטוב, אבל המוזיקה היהודית תופסת אחוז לא גבוה במיוחד מכלל המוזיקה המושמעת ברדיו והמצליחה כך שבעיני, העוינות למוזיקה היהודית נובעת משנאה ליהדות עצמה.

חלק מהאנשים בארץ מתקשים להתמודד עם העובדה שהסדר החילוני הישן מתפורר. קשה להם שאנשים מדברים על עולם ערכים שנמצא מחוץ לסקאלה שלהם. קשה להם לראות יהדות לא נרדפת שאינה מתביישת בעצמה. קשה להם לראות אותה מלבלבת בתחום האומנות הקרוב ללבם.

יש במוזיקה היהודית המתחדשת גם טרמפיסטים מסחריים כמו הרכב הבנות המביך "אשת חיל", אבל הדחייה הגורפת, של אנשי מפתח בתעשיית המדיה מעידה בעיקר על שנאה עצמית. אם הצנזורה הייתה בכיוון ההפוך, מישהו כבר היה קורא לזה פשע שנאה.

לטור הקודם: ג'ק טייטל ואליאור חן - לא דתיים אמיתיים