העיר הארידוור בהודו היא מרכז רוחני חשוב מאוד ובין הסאדואים (קדושים בדת ההינדו שחיים ברחוב בלי רכוש) הרבים שפוקדים את העיר בזמן הפסטיבלים הדתיים, הגדושים במאמינים, יש גם אחד מסתורי שלא הוריד את היד במשך 32 שנה. לפני יותר משלושים שנה, הסאדו אמאר בהראטי הרגיש מפוכח מהמלחמה והכעס כלפי העולם סביבו, כאילו כישוף הוסר מעליו, כך הוא מספר.
הוא חש שלראשונה הוא באמת עושה משהו לגבי המצב בעולם ואז הוא הרים את ידו הימנית. ידו מושטת בקשיחות קדימה, רעננה כאילו נחה כל השנים האלה. הסימן היחיד, שמסגיר את המחאה המאומצת וארוכת השנים, הן ציפורניו הארוכות והמעוקלות.
לטענתו, הוא לא הוריד או הנמיך אותה אפילו לא פעם אחת. למען האמת, בהתחשב בכמות הצ'ילומים (כלי עישון הודי) שהסאדואים דופקים שם יכול להיות שהוא הרים את היד בצהריים של אותו יום ובאותה מידה יש מצב שהוא באמת לא הוריד אותה כל כך הרבה שנים.
בהראטי טוען שהשארת היד מורמת חיונית לשלום בעולם (בינתיים לא נראה שזה כל כך עובד) והוא הצליח לסחוף אחריו כמה סאדואים נוספים. הסאדואים מהפלג שלו אימצו את תפיסת עולמו וגם הרימו את ידם הימנית במחאה נגד האלימות והמלחמות. אחד מהם מחזיק אותה למעלה כבר 25 שנים, אחר 13 שנים ושלישי כבר שבע שנים.
הסאדו הנחוש חבוי בין כל המאמינים, באחד האוהלים הפינתיים היותר צנועים בפסטיבל הדתי. הוא יושב ליד תמונה גדולה של עצמו הצעיר בשחור-לבן, כשהוא מרים את ידו באוויר וסביבו חבורת תיירים זרים. כשהוא נשאל איך הנפת היד מועילה לשלום העולמי, סאדו אורדהבהו (מאמין נוסף מהפלג) נכנס לדיון פילוסופי על המרירות והיגון שיש בעולם היום. הוא מסביר כיצד בני אדם משמידים בני אדם אחרים ולמה זה חיוני לחיות בשלום ובהרמוניה. "למה אנחנו נלחמים, למה יש בנו כל כך הרבה שנאה?", הוא תוהה. "אני לא מבקש יותר מדי".
הסאדו בן ה-55 בחר באורח החיים הסגפני בגיל 7, וכמו רוב הקדושים הוא סירב לדבר על חייו לפני שנטל על עצמו את העול: "רציתי להיות קדוש אז הפכתי לאחד", הוא מסכם ולא מוסיף מילה. כשנשאל איך הוא מתמודד עם כאב השרירים ואובדן התחושה, ובכלל איך הוא מתנהל ביומיום עם היד באוויר הוא ענה בנונשלנטיות: "זה כאב לי בעבר אבל עכשיו כבר התרגלתי".
תודה לאתר HIX, שיודע לזהות יד מורמת כשהוא רואה אחת