ירושלים עיר משגעת - עד כדי כך משגעת שהיא זכתה להפרעה נפשית נדירה שנקראת על שמה. מדי שנה, כעשרה אנשים מטופלים בבתי-החולים לבריאות הנפש לאחר שלקו ב"סינדרום ירושלים". לרוב מדובר בתיירים או צליינים, שמגיעים לעיר הקודש ומשוכנעים שהם נשלחו אליה בכדי להציל את העולם, סבורים שהם המשיח או סתם בטוחים שהם ישו.

ירושלים
האמת? יש פה משהו מטריף

במשך שנים חשבו שבאוויר של העיר הקדושה לשלוש הדתות יש איזשהו טירוף שעלול לתקוף אנשים ולגרום להם לאבד את הצפון. היום החוקרים די בטוחים שרוב הלוקים בתסמונת הם בעלי היסטוריה כזו או אחרת של בעיות נפשיות, ושירושלים היא רק תפאורה מוצלחת לפסיכוזות הגדלות שלהם.

אז אולי ירושלים לא אשמה בטירוף שאוחז במי שמבקש לשרוף את הר הבית כדי להביא גאולה לעולם, אבל להסיר ממנה אחריות לכל שיגעון - אי אפשר. לא מעט אנשים שפויים למדי, ואולי דווקא הם, יכולים להעיד שקיים סינדרום ירושלים מזן קצת אחר, כזה שלא מפורט בספרי הפסיכיאטריה.

לקראת יום ירושלים, כשמוללתי בפי שוב ושוב את השם המפורש י-רו-ש-ל-ים, וחשבתי עליה ללא הפסקה, הגעתי למסקנה שגם אני נדבקתי במחלה. אני חולת אהבה. אז אין לי שיגעון גדלות, אני לא חושבת שאני המשיח ולא ראיתי את האור (עדיין), אבל לסינדרום ירושלים הפרטי שלי יש כמה סימפטומים די ברורים:

חשיבה גרנדיוזית

ירושלים לא גורמת לי להזות נבואות, אבל היא בלי ספק גורמת לי לחשוב אחרת. אומרים שאוויר ההרים צלול כיין - אולי הוא גם משכר כמוהו? אחרת איך אפשר להסביר את תחושת הרוחניות הנוקבת שאופפת אותי כשאני מגיעה לבירה? צ'אקרות הקדושה שלי נפתחות ואני מרשה לעצמי להשליך את מעטה הפוסט-מודרניזם ולדבר בתמימות על תורה, על אלוהים, על משמעות החיים. אני מניחה שזה לא האבנים הירושלמיות שעושות לי את זה, אלא אולי משהו בהרכב האוכלוסייה - האחוזים הגבוהים של המאמינים שממהרים ברחובות מאפשרים לי לשחרר קצת את הפאסון המתוחכם ולדבר גבוה. במקרה הזה, השמיים הם רק ההתחלה.

ירושלים (צילום: רויטרס, רויטרס1)
כיפות כיפות שבא לבכות | צילום: רויטרס, רויטרס1

תמיד נדמה לי שבירושלים הכל קצת יותר מואר, ויש לי מעין תשוקה מתמדת לפצוח בתפילה. אולי זה הכותל הזה שמחכה שם תמיד, ואולי זה אין ספור בתי הכנסת הצפופים שמזמינים אותך להתפלל בכל שעה ובכל סגנון אפשרי. כשאני מסתובבת בערב שבת בסמטאות הציוריות של שכונת נחלאות, רואה מבעד לחלונות הבתים הנמוכים את שולחנות השבת הערוכים ושומעת את הניגונים של קרליבך שבוקעים כמו האור מבתי התפילה, הסינדרום שלי גורם לי לפנטז מדי פעם שהגעתי לעולם הבא.

פיצול אישיות

נדמה לי שההפרעה הזו התפתחה אצלי רק בגלל שמעולם לא היה לא הייתה לי זהות מוניציפאלית יציבה. אולי זה בגלל שאני בכלל מרמת גן שהיא, במקרה הטוב, פרבר מנומנם של תל אביב ובמקרה הטוב פחות, השלוחה הישראלית של בגדד. בשונה מירושלמים אמיתיים או תל אביבים של ממש, שאוחזים באהבה בוערת לעירם וכמעט תמיד גם בסלידה מסוימת מהעיר המתחרה (או לפחות במנה מסוימת של התנשאות בריאה), פיצול האישיות העירוני שלי גורם לכך שבירושלים אני מרגישה תל אביבית ובתל אביב ירושלמית.

אז יש לי זהות מוניציפאלית מפוצלת, ואני מאשימה את ירושלים בכך. כל מה שהתחלק אי פעם בין ניגודים קלאסיים כמו טוב-רע שחור-לבן, מתנקז אצלי היום לניגוד תל-אביב-ירושלים. בתרגום חופשי לשפת הנפש ובחלוקה פשטנית למדי: ירושלים = קדושה, תל אביב = חירות. זאת אומרת ירושלים, כסמל, מייצגת עבורי את כל מה שרוחני, שמימי, יהודי, אלוהי, מסורתי ומאמין. ירושלים היא הקודש. תל אביב מייצגת את החופש המוחלט. את האין גבול. את החול.

בשנה שעברה, למשל, כשצפיתי בתוצאות האירוויזיון על גג בנחלת בנימין עם עשרות ילידים תל אביבים בעלי תספורות א-סימטריות וחזות מיוחדג'ת באופן מבהיל, אחזה אותי תחושה שמימין ומשמאל רק חול וחול. כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא שאני חייבת לעלות לירושלים ולהסניף קצת אלוהים. לעומת זאת, כשצעדתי בעיר העתיקה ומכל מקום אליו הבטתי נשקפה אליי כיפה - כיפת הסלע, כיפת הזהב, ועוד אינספור כיפות, שחורות, סרוגות, קטנות וגדולות - רציתי רק לברוח חזרה אל האינדיבידואליזם התל-אביבי הגואל ולשקוע בחול הטובעני.

רגשי נחיתות

זה מתחיל בכך שלירושלים תמיד 'עולים' ואל מרכז הארץ סתם מגיעים, וזה ממשיך בעוד טרמינולוגיה והבדלי מושגים. פעם, כששאלו אותי מאיפה אני, נהגתי לומר שאני מרמת גן, וכשרציתי להיות קצת עמומה אמרתי תל אביב. רק כשאספתי כמה חברים ירושלמים, גיליתי שאני בעצם "שפלתית". כן, זה רע כמו שזה נשמע. הירושלמים מדביקים לכל מי שגר בגובה פני הים את הביטוי המקניט הזה (בפ' רפויה ומלרע) - כביכול כינוי גאוגרפי תמים על שם אזור השפלה בו הם חיים, אך בשילוב עם הטון המזלזל בו הכינוי נהגה על ידי יושבי ההר, אני מבינה שלא במקרה המילה הזו מצלצלת כמו "השפלה". 

כל עוד הירושלמים קראו לי כך, הקפדתי לתקן ולומר ש"אני מגוש דן". זה היה לא נעים אבל גם לא נורא. כשהתחלתי גם אני להגדיר את עצמי "שפלתית", הבנתי שיש לי בעיה. וכשמישהו אומר לי שאני נראית ירושלמית (כן, כן, יש דבר כזה מראה ירושלמי), הלב שלי כמעט יוצא מהחזה מרוב גאווה. רגע אחרי, השפלה שבי מרגישה את ההשפלה.

התמכרות

אחד הסימפטומים הבולטים של סינדרום ירושלים - הגרסה השפויה, היא התמכרות לעיר הבירה. גם אני במהלך השנים האחרונות פיתחתי מאנצ'יז רציני לירושלים. אם אני לא עולה אל אהובתי פעם בשבוע שבועיים - אני מתחילה להרגיש את הקריז. הכבישים של המרכז נראים לי יותר אפורים, האנשים יותר משעממים והפיח יותר מחניק. שבועיים בלי האוויר הצלול כיין - שאולי בו האשמה כי הוא ממכר כמעט כמו הטיפה המרה - ואני מרגישה אבודה. רק כשהמשוריינים ניבטים אלי מבעד לחלון של קו 480 אני מתחילה להירגע. במוצא אני כבר מרגישה הקלה. 

אני אישה חולה, אבל בכל זאת מודה על כך שהעיר הזו חוברה, וכולי תפילה שלעולם לא אאלץ לעבור תהליך גמילה.

>> מסלולי טיול באנרגיות חיוביות
>> שבע דרכים בדוקות לשיפור היצירתיות