זה קורה כמעט לכל אחד שמתחבר לרוחניות מהצד העיוני שלה: אחרי שמילאנו את כרסנו בענייני רוח נשגבים, תמיד יש סכנה שנחזיק קצת יותר מעצמנו אל מול האדם הראשון שייקרה בדרכנו. אבל צריכים להבין ולזכור תמיד שעצם אותה התנשאות כבר מבטלת את כל מה שלמדנו, והופכת אותו לריק מתוכן.
כך בדיוק קרה בסיפור התלמודי על רבי שמעון בן אלעזר. הוא חזר מבית רבו כשהוא רכוב על חמורו, וטייל על שפת הנהר. בגלל שהיה לאחר לימוד תורה מעמיק, הרגיש שמחה גדולה ומרוב אותה שמחה - דעתו הייתה גסה עליו. לפתע נתקל באדם שהיה מכוער במיוחד. "שלום עליך, רבי", בירך אותו מכוער את רבי שמעון, אולם הלה לא ענה לו. במקום זה אמר לו "כמה מכוער אתה. שמא כל בני עירך מכוערים כמוך?". ראו לאיזו גסות רוח יכולה להביא שמחה שמנותבת למקום הלא נכון.
ענה לו אותו האיש: "איני יודע. לך ואמור לאומן שעשה אותי". כלומר, למה אתה בא אליי בטענות על כיעורי? לך לקב"ה. רבי שמעון בן אל עזר הבין כמובן שחטא - שהרי מעבר לתשובה הבלתי יאומנת הוא לועג ליציר כפיו של הקב"ה. הוא ירד מחמורו, השתטח בפני אותו איש וביקש ממנו שימחל לו. הלה סירב לסלוח ואמר "אני לא מוחל לך עד שתלך לאומן שעשני ותאמר לו 'כמה מכוער כלי זה שעשית'".
רבי שמעון לא ויתר והמשיך להתחנן, אבל אותו הלך סירב, למרות שרבי שמעון המשיך ללכת אחריו בלי הפסקה. כשהגיעו לעיר יצאו בני המקום לקראת רבי שמעון כדי לקבל את פני רבם, וקראו לפניו "שלום עליך רבי רבי!".
אמר להם אותו אדם "למי אתם קוראים רבי רבי?". ענו לו "לזה שמטייל אחריך". אמר להם "אם זה רבי, אל ירבו כמותו בישראל". שאלו אותו לפשר הדברים החריפים, והסביר שכך וכך עשה לו. עם זאת, אמר "בשבילכם - הריני מוחל לו, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן". מיד נכנס רבי שמעון בן אלעזר ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז".
שבת שלום.
מתלבטים מתי להעיר למישהו ומתי פשוט לשתוק? לרבי יש חוקים
איך אפשר לפתח מודעות לפי הקבלה? רמז: בעזרת המוח. כל מה שצריך לעשות זה לאמן אותו