"שנייה, רק רגע, אפשר לשאול אתכם רק שאלה אחת?".
"כן", ענינו.
"נכון שאתה עסקתָ בעברך בספורט ואת בעברך עסקת באומנות?".
"הספורט היחידי שעסקתי בו היה ישיבה מרתונית על כיסא מחשב", אמרתי. "אבל היא עוסקת במחול".
"רואים", הוא אמר בנימה פסקנית משהו. "ידעתי. אני קורא תווי פנים וכף יד. בואו שבו שנייה על הספסל כאן לידי. בלי כסף. חינם. בואו שבו".
מעולם לא ביקרתי אצל מגיד עתידות או קורא בכף יד. לא הרגשתי שום צורך לכך, ואני גם ספקן לגבי האפקטיביות של כל העניין. אבל כשמגיד העתידות פנה אלי, התיישבתי ביחד עם בת זוגי על הספסל בשדרות רוטשילד, תל אביב, בצהרי היום. היה זה מאותם ימים שהעבודה וכל המטלות החשובות מתאדות ומתפוגגות יחד עם אחוזי הלחות שבאוויר.
"אני חיים", הוא חייך והרים את ידו החיוורת מההליכון שמולו.
שלום", לחצנו ידיים ולפתע נקלענו לראיון מסוג אחר:
"נכון שאת בת 20?".
"24", השיבה בת זוגי.
"רואים".
"נכון שאת לא מסוגלת להיות במסגרת? כל החיים שלך את בורחת ממסגרות".
"היא דווקא מסתדרת עם מסגרות", הבעתי את דעתי.
"נכון, רואים. היא צריכה מסגרת כדי לבעוט בה", פירש חיים.
"את תמיד גרת בקומה אחרונה".
"האמת", אמרה בת זוגי והרגישה לא נעים, "כל החיים גרתי בבית פרטי".
"נכון, רואים. או בקומה אחרונה או על הקרקע, תמיד בקיצוניות".
אנחנו גרים בקומה ראשונה, אבל בשלב הזה כבר לא היה לי נעים לאכזב את חיים.
חיים, תדליק את האורות
ואז הגיע תורי: "אתה, לעומתה, יכול לישון חמש שעות בלילה".
"נכון, אבל רק אם אני ישן עוד חמש בצהריים", אמרתי.
"רואים. נכון שלא מפריע לך הקור בחורף?".
"תראה", התחלתי להתנצל, "אני רגיש קצת לקור ברגליים".
"נכון, אבל בשאר הגוף הקור לא מפריע לך".
ככל שנוספו השאלות הלכה וגברה בי ההשתוקקות שאוכל לענות על כולן בחיוב, שחיים יצליח במשימתו ויגיד לי רק דברים נכונים. תקלע, חיים, תגיד את הדבר הנכון.
"אתה עברת משבר מאוד גדול בחיים לפני 3 שנים, נכון?".
התחלתי לחשוב: משבר? איזה משבר היה לי לפני שלוש שנים? שרון ההיא שזרקה אותי? מתי זה היה? אני חייב למצוא איזה משבר ששכחתי מלפני שלוש שנים. ואז נזכרתי: "אה, היה איזה משבר לפני שמונה שנים". אמרתי: "לפני שמונה אולי?", כמבקש אישור מחיים מגיד העתידות.
"כן, שמונה, נכון, רואים", חזר ואמר חיים.
חברתי הביטה בי ולחשה לי: "לא נעים לי להגיד לו כל הזמן לא".
את יתר השאלות-הבחנות של חיים אישרתי אחת לאחת: אני צוחק כל הזמן, אבל מבפנים אני רוצה לבכות, כל החיים שלי אני מרגיש מעמיד פנים, אבא שלי מת כשהייתי ילד קטן. לרגע, האני שתיארו ההבחנות של חיים נראה לי ברור יותר ומעניין יותר מעצמי.
שאחד לא יודע
כל מי שהולך למגיד עתידות משתוקק שכל פרט ופרט שייאמר לו יהיה נכון. מה פשר התשוקה הזאת שלנו, שמישהו זר יבוא ויאמר עלינו כל מיני דברים - שאבא שלנו מת כשהיינו ילדים, למשל. אנחנו הרי יודעים את זה. או שבעוד שנתיים נמצא אהבה עם מישהו שבשמו יש ע' ו-ל'? ומה עם נתאהב בח' ו-ג'?
על הספסל בשדרות רוטשילד התעורר בי הרצון שמסתתר מאחורי ההליכה למגידי עתידות: הרצון שלמרות האי-סדר בחיים, למרות אי-הידיעה וההתלבטות על מה בכלל אמורים להתלבט, למרות נסתרות ההווה והעתיד והתהייה אם מה שאנחנו עושים באמת משפיע על גורלנו – למרות כל אלה, יש מישהו שיודע.
בכל הבחנה שגויה של חיים הפנטזיה הזאת הלכה והתרחקה. החיים נותרו לא מסודרים. ישבנו מולו ושתקנו לרגע. קמצוץ רוח הרגיע מעט את עומס החום, ולרגע אחד היה ברור שאף על פי שאין סדר, משהו עכשיו בהווה הזה מחויך מספיק, שגוי כמו ששגוי צריך להיות, ונכון באופן לא ידוע.
לסיום נתן לנו חיים כרטיס ביקור. "תבוא לקריאה מלאה. זה יעזור לך עם כאבי הגב".
המשכנו הלאה ואני תהיתי, "אולי בכל זאת כואב לי הגב?".
