רבים מאמינים כי בשל הקנאה, אנשים אחרים יכולים להטיל בהם עין רעה שבאופן מטפורי מבצעת פעולת "ייבוש". היא מצמצת את החיות מהתבואה, היא מייבשת את תנובת השדה ומונעת מהאדם את השפע. לכן, כדי להתגונן, אנשים נוהגים לירוק (טפו, טפו, טפו) ובכך סותרים את פעולתה השלילית של העין מלייבש את השפע. בתלמוד הבבלי מוגשת פעולה רטובה פחות - המבקש להישמר מעין הרע יאמר: "אנא מזרעא דיוסף קאתינא, דלא שלטא ביה עינא בישא ואת אגודל שמאלו בידו הימנית ולהפך" (בבא מצעיא). בספרות חז"ל, ולא רק בה, מוצע להתגונן מראש מפני עין הרע, באמצעות התנהגות שאינה ראוותנית ומעוררת קנאה - "הצנע לכת", שמתמצת את זה רעיון ההימנעות מראוותנות המסוגלת לסכל את הברכה שבמעשי ידינו.
מי נזהר מעיניים כחולות?
המצרים הקדמונים האמינו כי עין היא סמלו של "רע" - הלא הוא אל השמש - ולכן גם הם ראו בסמל העין כאמצעי מגונן. בתרבויות המזרח העתיקות, האמינו שאנשים בעל מבנה עין שונה, כתוצאה מחבלה או מום מולד, נחשבו כמסוכנים רוחנית ואף הוקיעו אותם חברתית, מאחר שנחשדו כמי שמטילים עין רעה בסביבתם. במזרח התיכון, שבו לרוב צבע העיניים הבולט הוא חום ושחור, האמינו שאדם עם עיניים כחולות גורם לעין רעה. לפיכך, רבים השתמשו בסמל של עין הצבועה בכחול כדי לגונן על עצמם ועל רכושם.
ביהדות, כמו גם באסלאם, נוהגים להשתמש בסמל החמסה-כף יד בעלת חמש אצבעות. יהודים שמוצאם מארצות האסלאם גורסים כי החמסה מקורה בכף ידה של מרים הנביאה והמוסלמים גורסים כי מדובר בכף ידה של פאטמה, בתו של מוחמד. לעומתם, יש המשוכנעים כי מקורה של החמסה הוא בפיניקים שהתיישבו בקתרגו וייחסו את החמסה לאלת הירח, היא טנית.
בתרבויות רבות האמינו כי דווקא אירוע גדול, כמו חתונה, עלול דווקא למגנט עין רעה או שאר רוחות רעות, ולכן פותחו שיטות להגנה. בזמני עבר נהגו לקשט כלות בתכשיטים מצלצלים, כמו שרשרת פעמונים על כף הרגל המשמיעים רעש להברחת מזיקים ושאר מרעין בישין. אף באסלאם נוהגים להרעיש בזמן שמחה, קולות הירי נועדו להבריח כל עין רעה גם אם הדבר עלול לסכן את מי שנמצא בטווח האש.
זאת הגנה נוצרית או יהודית?
גם הנצרות לא נשארת יתומה בעניין זה. המושג "טאץ' ווד" נועד לנוצרי המאמין כי הקשה על עץ, זכר לעץ עליו נצלב ישו, מגנה עליו מפני עין רעה. במרוצת התקופות זלגה אמונה זו אף אלינו, והביטוי "להחזיק אצבעות" הוא מטבע לשון משובש של הביטוי "קרוס פינגרס", שמשמעו להצליב אצבעות לצורת צלב-סמל הנצרות. יש להודות כי יהודי המחזיק באמונה זו מקיים אקט רוחני בעל סתירה פנימית.
לאורך הדורות סיגלו היהודים לעצמם עוד שלל סגולות למזל טוב, החל מאמירת מנטרה קבועה "בלי עין הרע" בקרב יהדות אשכנז, או "בן פורת יוסף" בקרב יוצאי עדות המזרח. מלבד זאת ניתן למנות גם ענידת חוט אדום על פרק כף היד, עוללים זכרים שמולבשים בבגדי בנות, תליית שומים, ופיזור מלח בבית וכדומה. יובן כי קשת האמונות לשמירה והגנה כמוה כים הגדול ואינני מתיימר ולו לרגע להכיל בנאמר את כולן. מרביתן נושקות לתחום הפסיכולוגי ובאות לחזק את האדם נפשית. יחד עם זאת, מי שבוחר להנהיג את עגלת חייו על פי אמונות אלה אומר "אשרי המאמין".
יצחק אהרון הוא מייעץ, חוקר ומרצה של תורת הקבלה