היהדות מביאה תשובה נאה ונחרצת לבעיה, וגורסת כי הרוע הינו המרת פיו של הבורא ואי ציות לדבריו, בעוד הטוב מבטא את הצד השלם והמציית. יחד עם זאת, הן הטוב והן הרע מצויים ברצונו של הבורא והרוע אינו אלא העדר מובהק של מושג הטוב שבעולם. כמובא בדברי הנביא ישעיהו: "יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע אני ה'". מדברי הנביא עולה כי האל הינו יחיד ואין בלתו, וכל המצוי בבריאה, טוב ורע, מקורם ברצונו.
פסוק זה בא לנגח את התפיסה הנוחה שדוגלת כי קיים יותר מאל אחד וטוענת כי קיימת מלחמה בין אלים - יש אלוקות אחת טובה היוצרת את האור והטוב, ולעומתה אלוקות רעה וחשוכה. תפיסה זו מוכרת לנו בדתות פוליתיאיסטיות הגורסות לריבוי אלים הנאבקים ביניהם, ותפקידו של המאמין לסייע לכוחות הטוב להביס.
הרוע הוא בשיפוטיות האדם
המהפכה המונותאיסטית של היהדות גרמה לחידוד המחשבה בשאלת הרוע לשיאים ולמחוזות שטרם נכבשו, אך בו בזמן היא מעוררת תהיות והתחבטויות רבות סביב שאלת הרוע בעולם. כאמור, בדתות בהן קיים פילוג בעולם האלוקות אין בעיה ממשית להסביר ולהניח את הדעת בשאלת סיבת ומקור הרוע, כי אפשר לומר שבמאבק האיתנים לעיתים הטוב גובר ואנו חווים מציאות טובה, ולעיתים הרוע מתגבר והייסורים משתלטים.
אם כן, כיצד מתיישבת בעיית הרוע ביהדות ובקבלה הגורסת ומדגישה את עצם קיומו של אל אחד ויחיד, טוב ומושלם, שכל רצונו להיטיב עם בני האנוש? זוהי שאלה חריפה ומאתגרת מאוד שגדולי המקובלים לאורך הדורות ניסו ליישבה.
על מנת לבאר את מקור הרוע בעולם, על פי התפיסה הקבלית עלינו לעיין בסיפור עץ הדעת ולנסות להבין מתוכו כיצד מתבאר ומתבטא הרוע בעולם. חכמי הקבלה מלמדים כי פנה הבורא אל האדם הראשון ואמר לו: "ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה פרשה ז', ד"ה). דהיינו, כל מה שקיים בבריאה הוא לטוב. החל מהחי דרך הצומח וכלה בדומם - הכל הוא הוויה אלוקית. אם כך הם הדברים אין זה נכון לחיות בשיפוטיות ולומר - זה טוב וזה רע.
בפניית האל אל האדם ביקש ללמדו שלא יכניס מחשבה שיפוטית אל דעתו אלא יאמץ לליבו את העובדה שכל מה שנברא הוא למענו, בשבילו ולתועלתו. לכן, אל תכניס מחשבה שלילית זו לליבך, אלא דע כי כל מה שנברא הוא לטובתך ועליך לראות בכך סימן נפלא לרצון הבורא להיטיב עמך. לפיכך נאמר "לא תאכל" בלשון יחיד, לומר לך שאדם וחווה חד-הם, כפי שנאמר "זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם".
כלומר, הן הזכר והן הנקבה משויכים ונקשרים לאחדות אחת כוללת הנמשכת מההוויה האלוקית, והרוע אינו אלא ביטוי להתנתקות והתרחקות של האדם מבוראו. ברגע שבו האדם מפנה ונותן ביטוי ותוקף למידת השיפוטיות והאנוכיות, מיד מתעוררים עליו ייסורים והוא חש ברע המתקרב.
יובן כי הדברים אמורים גם לגבי כל נושא אחר שעניינו משקף את מידת השיפוטיות והביקורת. לכן, כאן המקום לומר כי צמד המילים "טוב ורע" מרמז על מידת השיפוטיות שבאופן כללי אינה מומלצת כלל לאדם ומוטב להשאירה ביד הבורא.
בכל מקום בו נראה את המילה "רע" נחליף את מיקום האותיות ונקבל "ער". כלומר, כאשר האדם צריך להגשים את ייעודו ונדרש לתעל את מעשיו כהלכה אך אינו נוקט בכל המהלכים הנדרשים כראוי, אזי קרוב לוודאי שיחוש רע. אך עליו לדעת כי הרע הזה טוב הוא וכי החושך שבו הוא נמצא אינו אלא העדר האור שהוא בעצמו הזמין. ככתוב: "דע כי כל הרע שיש לאדם הוא מצד האדם עצמו כי אור השם יתברך שופע עליו תמיד, אך האדם במעשיו הרעים עושה צל לעצמו כך שאין מגיע עליו אור השם יתברך". ללמדנו כי כל זמן שנחיה בשיפוטיות או אז לעולם נהיה שבויים במעגל קסמים דרכו לא נוכל לקבל את אור הבורא, אך אם נצא ממידת האגו הדוחף אל עבר הרוע שאנו מזמנים לעצמנו נזכה לתובנות אמיתיות ולשפע רוחני רב העשוי לחולל פלאים באיכות החיים.
יצחק אהרון הוא מייעץ, חוקר ומרצה של תורת הקבלה