הגאווה משנה את תפיסת המציאות שלנו
מבין כלל הרגשות המציפים את לב האדם, לרגש הגאווה שמור מקום עיקרי בסולם הערכים השליליים. תורת הקבלה מלמדת כי הגאווה יונקת את חיותה וכוחה משורשי השקר שבטבע האנושי. רבי שמואל מסוכצ'וב אמר: "אין לך דבר המשריש את השקר בלב האדם כמו מידת הגאווה".
המתגאה רואה את עצמו נעלה מסביבתו ומתנהל בחשיבות עצמית מופרזת. כאשר תחושת הערך העצמי של האדם אינה עומדת בקנה אחד עם הערך שמייחסים לו רוב האנשים סביבו, ובמיוחד כשתחושת הערך העצמי הופכת לדמיונית ומנותקת מן המציאות והמחזיק בה מטשטש את הגבולות שבין אמת עובדתית ובין תחושת החשיבות העצמית - הגאווה הופכת ליהירות, הואיל והאדם אינו נותן דעתו על הסתירות העומדות כחומה בינו ובין המציאות.
כאשר האדם עורך השוואות בינו לזולתו שלא על בסיס תוצאות והישגים, אלא משום הדגשת עליונותו ותו לא, ניתן לכנות זאת התנשאות. תורת הקבלה מלמדת כי כל גאוותן נמצא ביריבות עם האלוקים בבחינת "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" (דברים ח, י"ז). הוא אינו מוכן להכיר בעובדה כי גאוותו מעקרת מתוכו את ההסתכלות הנכונה על המציאות. הוא רואה בפירות ההצלחה דבר מובן מאליו, יפנה את גבו לבוראו, ישלול כל אפשרות של התערבות עליונה במעשי ידיו ולא יכיר טובה על מזלו הטוב ששפר עליו. המתגאה לא יעצור לשאול: האם אני באמת שלטתי בכל הנסיבות שבגינן זכיתי להזדמנות, או שמא עמדה לימיני מידת חסד מבורכת שבזכותה קצרתי הצלחה?
מכאן נובע המקור לטעות גורלית. כידוע, החיים רצופים עליות ומורדות ומי שיתקשה להתרומם ממדרגתו הנמוכה לאחר כישלון הוא דווקא האדם שנפל ברשת הגאווה. ההיסטוריה האנושית רוויה מקרים בהם הגאווה התפתחה לכדי מימדים לא הגיוניים בעליל עד טיעון ומרד כנגד האל.
כאמור, היהדות מייחסת לגאווה האנושית מידה רעה ורואה בה גסות רוח וזחיחות דעת ואם לא די בכך, היא אף נתפסת כטיפשות וכנבערות. הרמב"ן התייחס לגאווה ואמר: "כי הגאווה מידה מגונה ונמאסת אצל האלוקים. כי לה' לבדו הגדולה והרוממות ולו לבדו התהילה ובו יתהלל האדם. תועבת ה' כל גבה לב" ( דברים י" ז) . לעומת זאת, הגאווה נתפסת כעניין חיובי רק כאשר מדובר בקב"ה, כפי שנאמר בשירת הים: "אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים" ( שמות, טו').
נטייתם של בעלי הגאווה היא להמעיט בערכם של אחרים ולהתייחס לזולת בחוסר סובלנות ובשתלטנות. הם רואים עצמם עומדים בראש הפירמידה ומביטים על האחרים בזלזול הנראים להם קטנים, אך בל נשכח כי המרחק משחק לשני הצדדים כך שגם החברה רואה בגאוותן "אדם קטן". לעומת זאת, "אדם גדול" הוא מי שמשתית את הנהגותיו במידת הצניעות והענווה ומגלה רגישות עדינה כלפי הזולת, יחוש את כאבו ויחסו אליו יהיה להיטיב בלבד ולא לשם קבלת דבר או כל תועלת אחרת.
כעת נשאל האם ראוי לו לאדם להתגאות בנתונים הטבעיים בהם הוא ניחן כגון גאונותו, כישרונותיו, מראהו החיצוני וכו'? ודאי שהתשובה לכך היא שלילית. העיקרון המנחה הוא שכל המעלות שניחן בהם האדם הוענקו לו מצד בוראו, וממילא הוא לא טרח ועשה מאומה כדי להשיגם. יתרה מזאת, מי שעוסק בטפיחה אישית על השכם על הישגיו לעולם יישאר בתחושת תקיעות ולא יתאמץ להשיג יותר. לכן מומלץ להיפרד לצמיתות ממידת הגאווה המרחיקה אותנו מהמהות העצמית שלנו, לעולם לא נתגאה על מעשים טובים שעשינו ונזכור תמיד שאין גבול לטוב שביכולתנו לעשות, ועד כמה אנו רחוקים ממיצוי הפוטנציאל האדיר הטמון בנו.
יצחק אהרון הוא מייעץ, חוקר ומרצה של תורת הקבלה במרכז "חכמה"