מבין כל המספרים מייחסת היהדות למספר 7 מקום מרכזי. האם זהו מקרה או שמא יש לו משמעות מעבר להיותו מסמל מידות וכמויות? ניתן לראות כי המספר המיוחד והדומיננטי שזור פעמים רבות לאורך המקרא: שבעה רקיעים, שבעת קני המנורה, שנת שמיטה, שבת חלה ביום השביעי של השביעי, ספירת העומר נמשכת שבעה שבועות, פסח וסוכות נמשכים שבעה ימים, את חומות יריחו הקיפו שבעה ימים שבעה כוהנים עם שבעה שופרות, שבעת ימי טהרה, שבע מחלפות ראשו של שמשון ועוד.
כמו כן, המספר שבע או כפולותיו (14, 21, 28) משמשים כאבן היסוד לאורך כל פרשיות התורה. בפרשת הבריאה למשל, מלבד שבעת ימי בראשית, המילה "שמים" מופיעה שבע פעמים, גם שבע פעמים המילה "מים", שבע פעמים ''על הארץ'', עשרים ואחת פעמים ''ארץ'' (''בארץ'' וכדומה), שבע פעמים "טוב" וארבע עשרה פעמים המילה ''יום''.
אם כן מהו הסוד הנסתר הטמון במספר המיוחד הזה ששזור לאורכו של המקרא כולו? ובכן, נתבונן סביבנו ונראה כי לכל חומר ועצם ישנם שישה צדדים: מעלה, מטה, קדימה, אחורה, ימין ושמאל. מכאן שהחומר מוגבל ואינו יכול להתפתח ולשנות את צורתו לממד נוסף. לפיכך, על פי הקבלה, המספר שש מייצג את החומר. חכמי הקבלה מסבירים כי המספר שבע מייצג את הרוחניות הבלתי מוגבלת הקיימת בבריאה ובאדם וככזה מבטא את הרוחניות המניעה את החומר. קרי, כשם שגוף האדם הוא חומרי ולו שישה צדדים, הנשמה, שהיא החלק השביעי, מחייה את הגוף ומעניקה לו את כוח החיים. המקובלים גורסים כי גם לחומר הדומם יש נפש והמדע הסביר בלשונו את שידוע בקבלה מזה שנים רבות: לכל חומר גרעין אטום שסביבו נעים אלקטרונים במהירות עצומה והתנועה מורה על החיות הקיימת בחומר.
מספר רוחני שמסמל את הנשמה
ברוח חג השבועות, אנו למדים כי תורת ישראל ניתנה ביום החמישים מאז יציאת מצרים, לאחר 49 ימים בהם ספרו בני ישראל את ספירת העומר. אם נחקור במבט מעמיק יותר, נוכל להבחין שהמוטיב הזה משתקף בספירת חג השבועות, וזהותו של יום החג מתבטאת דווקא ביום החמישים לספירה, מספר בעל משמעות רבה המתקשרת אף היא לספרה שבע. על פי הקבלה, עולם הטבע מבוסס על מערכות של שבע: בזמן, יש שבעה ימים בשבוע, ובמרחב, נקודת המרכז יכולה להתפשט לשישה כיוונים מנוגדים: ארבע רוחות העולם, למעלה ולמטה, ונקודת המרכז עצמה שהיא הגרעין שסביבו הכל סובב. מכאן נבין שכל מה שמעבר לשבע, מייצג משמעות על טבעית החורגת מגבולות הגשמיות. עדות לכך ניתן למצוא במילה שמונה, ששורשה "שָמן", ומייצגת דבר שחורג מגבולות עצמו. לכן, לא לחינם, ברית המילה נערכת ביום השמיני, יום שמתעלה מעל לכל העניינים הארציים ומחבר בברית איתנים את האדם עם בוראו. נמשיך להתקדם עם הרעיון. התרחבותה המלאה של ממלכת הטבע מתבטאת בהכפלת המספרים שבע בשבע, כשהתוצאה היא 49. אם נוסיף עוד אחד נגיע ל-50, מספר שמסמל את היכולת לרומם את כל הפרטים ולהיכנס לתחום חדש ונעלה יותר, כמו יום מתן תורה.
חכמי הקבלה קבעו כי המספר שבע נבדל משאר המספרים בשל היותו נקשר עם עולמות עליונים. הם המחישו את דבריהם על ידי הפסוק הראשון בספר בראשית המתחיל במילים: "בראשית ברא...", ומסתיים במילים: "..ואת הארץ" - מספר המילים המופיעות בפסוק הראשון בתורה הן שבע.
זווית נוספת לחקר העניין אציג בקיצור נמרץ וברפרוף בשתי דוגמאות אשר מיועדת לכל חובבי הנומרולוגיה. אדם הממיר את אותיות שמו למספרים ובסיכום מתקבלת התוצאה שבע, יורה הדבר על רגישות עמוקה ורוחניות גבוהה, יכולת נתינה רגשית יוצאת דופן עם נטייה טבעית למיסטיקה ולאמונה. אותו אדם חש את מצוקת הזולת ומגלה הזדהות עמוקה עם כאבו. דבר המורה על רוחניות גבוהה באדם. בית מספר שבע במהותו אינו דומה לאף בית אחר. מייצג פשטות צניעות ונעימות, הוא בעל אווירה רוחנית-מיסטית ולכן לרוב אינו נקשר להצלחה חומרית. המספר שבע מבטא קדושה ונצחיות ולכן מתאים למי שמהותו רוחנית ועיסוקו בעזרה לזולת.
יתרה מכל הנאמר, הקשר הטבעי והנכון ביותר קיים בין ה-שבע ליום השבת. כידוע, יום השבת הוא היום השביעי שנאמר על ידי המקובל האלוקי ר' שלמה אלקבץ: "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה". הקבלה מלמדת כי יום השבת הוא יום מנוחה רוחני ושמירת השבת מאירה בפני האדם את הדרך לחיים בריאים ומבורכים הן ברוחניות והן בגשמיות. כפי שאמרנו, תופעה זו שזורה לאורך כל הטקסט המקראי מתחילתו ועד סופו וכאמור לעיל, היא מראה על כוונה נסתרת שהייתה לכותב התורה, מתחילתה ועד סופה, ובאה להורות על אחידות לאורך כל חמשת חומשי תורה.
יצחק אהרון הוא מייעץ, חוקר ומרצה של תורת הקבלה במרכז "חכמה"