"לא יהיה לך ד' אחרים על פני..", " לא תעשה לך פסל וכל תמונה.." ( שמות כ'). פסוקים אלו ביססו יחס מסויג מאוד של התרבות היהודית כלפי המימד הוויזואלי והחזותי, אף על פי שלא מוגדר בהם רעיון מונותיאיסטי. לא כתוב בהם שאין אלוקים אחרים, אלא מודגש האיסור על עבודה זרה שהיהדות רואה בה מצג שווא. המונח " עבודה זרה" מייצג כל סוג של פולחן דתי ו/או רוחני העומד בניגוד גמור לציווי האלוקי. קרי, חל איסור מוחלט על כל עבודה רוחנית או גשמית המושתתות על אמונה המייחסת כוחות אלוהיים לישויות חומריות.
האיסור על עבודה זרה הינו גורף, חד משמעי ולא מתפשר. הוא נוגע בשורשי יצר הסקרנות שבטבע האנושי בחיפוש אחר הרצון להטבה עצמית, ובמחשבת האדם התוהה אל עבר הכוחות הדינמיים הפועלים בבריאה וכיצד ניתן לרתום אותם לתועלת. בתחילה היה המיתוס שהניע את בני האדם לבנות סביבם מארג של כוחות, שבמישרין או בעקיפין קבעו את גורלם. במרומי האולימפוס ריחפו אלים שחרצו גורלות - מי לחיים ומי למוות. קבוצות מן החי והצומח קיבלו מעמד של קדושים, רוחות ושדים התהלכו מעל ושלטו ממקום מושבם על הנעשה בחיי האדם, שכעלה נידף ברוח נכנע לגחמות, לדחפים ולרצונות שבקעו מליבו.
פעם סגדו לאבנים, היום אנחנו רודפים אחר מעמד
בימי קדם עצמים שונים נחשבו לאלוהים ובימינו השתנו המושגים ותו לא. בעבר סגדו לעץ ולאבן, וכיום השמות התחלפו. הריבוי קיים ועומד. תרבות, אופנה, ציוויליזציה, כלכלה ומעמד – אלו הן סקירות מקוצרת בלבד של פנתיאון האלים של זמננו, ומי יכחיש את מציאותם של אלים אלו? מנקודת מבט יהודית יובן כי החיפוש המתמיד אחר האלוקות הוא דבר מבורך ואף מחויב המציאות בקבלה, אך כל ניסיון לשרטט קווים לדמותו של הבורא בדרך של האנשת הכוחות האלוקיים, עלול להוביל את האדם לרעות בשדות זרים, בהם הוא עלול לעבור שיעור גדול בשפלות הרוח ככתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם".
בעולמה של קבלה תכונת הסקרנות הבריאה מבקשת לדעת אם יש דרך לפרוץ אל מחוץ למעגל החיים הגשמיים-מצומצמים הנחווים בחמשת החושים בלבד, והאם ישנה דלת נסתרת המובילה למציאות נוספת, מקבילה למציאות שבה אנו חיים, ושדרכה ניתן יהיה להתעלות רוחנית ולחוות חיים מלאי תוכן, משמעות וסיפוק. כל זאת מתוך לימוד מסוגנן המעוגן בכתבי קבלה ובדברי חכמים לאורך הדורות אשר הציבו הגדרות ברורות המבחינות בין מותר ואסור ובין כשר לפסול. במילים אחרות, מותר וראוי אף לשאול, לתהות, לחקור להתפלפל ולדרוש. אך הכל צריך שיתקיים במסגרת הגדרת גבולות גזרה ברורים שהיהדות קבעה, וחל איסור מובהק וגורף לחצות אותם הן בלימוד התיאורטי והן בזה הפרקטי לסוגיו השונים.
יובן כי תכונת הסקרנות המתפתחת הכרחית לקיומו ונחוצה להתקדמותו של המין האנושי, ואלמלא הייתה קיימת האנושות הייתה בוודאי נותרת באותה נקודת התחלה שבה החלה. אך פן נוסף בסקרנות מתגלה כאשר האדם רותם אותה לחקור ולברר עניינים מעבר לגבולות המוכרים והמותרים שכבר נחתמו על ידי חכמי ישראל שהזהירו כי אין רשות להיכנס, לחקור ולעסוק במה שכבר נאסר מקדמא דנא. קריאה בקלפים ובקפה, סיאנס, חיזוי העתיד, כישוף לסוגיו השונים לרבות החזרת אהבה וכדומה עלולים בוודאי לחסום ולעכב את מזלו של האדם ולמרר את חייו.
מזל וסגולה אפשר למצוא רק בקבלה
לכן אין זה פלא שמי שמטה עצמו לאמונות מסוג זה, שמקורן בטומאה, ימשיך לחפש ולרדוף אחר מזלו ולעולם לא ישיג את מבוקשו. לעומת זאת חכמת הקבלה משרטטת בפני האדם קשת רחבה של פעולות טהורות המסוגלות לשפר משמעותית את המזל המלווה את האדם, על מנת שישיג את מבוקשו בפרנסה ובזוגיות, ולהתברך בכל מעשי ידיו. דעו כי מזלכם נמצא אצלכם וקרוב ממש כל שעליכם לעשות הוא ללמוד מהם הדרכים להשיגו, כל זאת מתוך ידיעת הבורא והכרתו.
תורת הקבלה, בהביטה אל הרבדים העמוקים ביותר, מלמדת כי הבורא הוא השליט המוחלט על כל המצוי והקיים. וכי עבודה זרה במהותה היא כל סוג של עשייה הגורמת לאדם להשתעבד למערכת זרה לנשמתו ולפיכך לנהוג הפך טבעו. להימצא בתחושת ריקנות ובחוסר סיפוק נפשי העלולים להקרין באופן שלילי על כל תחום בחייו. כך שמי שלא יפנים זאת, ימצא ביטוי לרצונותיו בתשובות "יצירתיות" הנובעות מתוך מציאות מדומה. כזאת המעניקה תשובות סתמיות, רדודות וחלולות העולות בקנה אחד עם הדחף בסיפוק התאוות והתשוקות האישיים. אולם, תחושה זו עשויה להתחלף חיש מהרה בתחושת מילוי והתעלות נפש מיד עם ההכרה כי העבודה הרוחנית האמיתית מצויה בהוויה שבה האדם מצליח להתעלות מעל המציאות העכשווית ומכל סוג של שיעבוד, ומייחד את עצמו עם האל האחד והיחיד, האבסטרקטי והמשולל כל סממן גשמי.
הבורא איננו חלק ממשחק החיים האנושי אלא הוא זה היוצר אותם מתחילתם ועד סופם ואינו כפוף למימד הזמן, למערכת החוקים או לאחד הכוחות בבריאה. בכל מצב שבו האדם פוגם במהותו ומוכר את נשמתו לכל סוג של עבודה זרה , לרבות תאוות הממון השליטה והשררה, מיד נוצרת תהום פעורה המעידה על קרע עמוק במערכת היחסים שבין האדם לבוראו. התפיסה הפרטית, זו המעמידה את האדם במרכז ואת הבורא בשוליים, גוררת בעקבותיה עבודה חומרית, שבה האדם הופך את הטפל לעיקר ובסופו של דבר הופכו לאלוקיו. שהרי עבודת המציאות החושית היא מוגבלת והאמונה היא זו הפורצת את גבולות המציאות.
יצחק אהרון הוא מייעץ, חוקר ומרצה של תורת הקבלה במרכז "חכמה"
