כוח המחשבה אינו מספיק
השלב העליון בסולם מעלות הבריאה הוא המְדַבֵּר. המדבר הוא האדם, הנבדל מן החיות ביכולת הדיבור. כוח הדיבור הוא המאפשר לאדם לבטא את מחשבותיו ולהעבירם לאדם אחר. גם השיח שהאדם מנהל עם בוראו מתרחש באמצעות כוח הדיבור. בספר ריקאנאטי (של הרב המקובל מנחם בן בנימין ריקאנאטי) בפרשת וירא נאמר: "מדוע הצריכו רז"ל להוציא התפילה בפה ולא יספיק בה המחשבה לבד? ועל דרך הקבלה יש לך לדעת, כי כל ענייני התחתונים צריכים לצאת בפועל או במעשה, דהיינו מצוות המעשיות, או בדיבור כגון תפלה ותלמוד תורה, ועקימת שפתיו הוי מעשה, ואינו מספיק הכוונה לבד".
קרי, אין לראות די במחשבה ובכוונה בלבד, אלא יש לתת משנה תוקף לדיבור בהיותו כלי מעשה גם בתפילה. בספר הזוהר נאמר: "כי עוף השמיים יוליך את הקול, ובעל כנפיים יגיד דבר" (בראשית לד',ב').
בלשון הזה, כל מה שחושב האדם וכל מה שהוסכם בליבו, לא עושים את פעולתם במציאות עד שיוציאם בשפתיו. האדם מכוון לאותה מילה שהוא מוציא מפיו, ואז היא בוקעת ועולה בעולם באמצעות הקול, ואת הקול נוטלים בעלי הכנפיים (המלאכים) ומעלים אותה לפני מלך מלכי המלכים. ולכן, כל מילה, תפילה וכל בקשה שהאדם מוציא מבין שפתיו, צריכים להיות בדיבור ובקול בבחינת "שיהיו אוזניך שומעות מה פיך אומר", אחרת הן אינן מתקבלות.
עדיף לדבר או לשתוק?
ר' נחמן ביצירתו ליקוטי מוהר"ן מדגיש את חשיבותו וכוחו של הדיבור ואומר: "וְאַף שֶׁאֵין הָאָדָם מַרְגִּישׁ זאת... כָּל מַחֲשָׁבָה שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם, כֻּולָּם מֻוכְרָחִים לָבוֹא בְּתוֹךְ הַדִּבּוּר בִּשְׁעַת הַמַּחֲשָׁבָה, רַק שֶׁהוּא בְּדַקּוּת [בצורה בלתי מורגשת] מְאוד. וְלָכֵן כָּל עֲשִׂיָּיה שֶׁעוֹשֶׂה הָאָדָם צְרִיכָה לָבוֹא בַּתְּחִילָּה בְּתוֹךְ הַדִּבּוּר, כִּי כָּל הַדְּבָרִים צְרִיכִים לָבוֹא בִּבְחִינוֹת מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה. נִמְצָא שֶׁעַל יְדֵי הַדִּבּוּר, נִגְמָר הַמַּעֲשֶׂה וְיוֹצֵא מִכּוחַ אֶל הַפּעַל".
מכאן אנו למדים, כי למרות שלרוב אנחנו לא מייחסים למוצא פינו משמעות כה רבה, ראוי לייחס לדיבור כוח עצום ורב - הוא מסוגל מחד לחולל נפלאות, ומאידך עלול לסכל, לעכב ואף למנוע את הברכה שבמעשי ידינו.
חשוב גם שנדע כי לאורך הדורות לימדו חכמי הקבלה שגם לשתיקה יכולת אקטיבית עצומה לחולל תמורות דרמטיות בחיי האדם. בעוד שהמדבר יתר על המידה חושף בפני כל את רצונותיו, סודותיו ושאיפותיו ונראה כספר פתוח המזמין אחרים לעלעל בו, מה שבוודאי עלול לפגום במזלו ולעכב את הצלחתו המיוחלת - השתקן מצניע וממלא פיו מים ובשתיקתו "משתק" את יצר הסקרנות הפוגענית אצל הזולת.
בצעד זה הוא מונע מאחרים להחדיר מחשבה שלילית אל תוך מזלו, כזאת היונקת חיותה מיצר הקנאה שבלב האדם. ככל שתהא אהבתנו רבה לזולת, צריך לזכור שלעולם לא תהיה שימחתו שלמה בהצלחת רעהו. הסיבה לכך היא הקנאה הנעוצה כחרב חדה בנפש האדם ודורשת התמודדות קשה ומורכבת עם שורשי הרוע שבטבע האנושי.
על כך אמר ר' אליעזר: "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים אדם מן העולם". רשפי האש הבוקעים מתחושת הקנאה חורכים כל אפשרות של חשיבה בריאה ומובילים לעבר מבוך של חטאים. המשמעותי והבולט ביניהם הוא פגיעת עין הרע הידועה בקבלה כמסוכנת מאוד והשלכותיה ההרסניות הן רבות.
ובכן מהו סוד השתיקה וכיצד עליי לנהוג על מנת להישמר מפגיעת עין הרע? ראשית, על האדם למדוד בהיגיון את יכולותיו מבלי להתבונן באדם אחר ולהשוותו אליו. עליו לדעת להקשיב לקול הפנימי המנחה אותו, שלעיתים קרובות עומד בניגוד גמור לחשיבה הרציונאלית המושפעת מהסביבה החיצונית שמתעתעת בו.
"השתיקה יפה מהדיבור", בא ללמדך כי על אף הרצון הטבעי כל כך לזעוק ולנפנף במזלך הטוב שמאיר לך פנים, עליך להפנים את העובדה שלשתיקה שמורות מעלות רבות מאוד, ולפטפוטי סרק חסרונות רבים עוד יותר. בעולמנו התחרותי, המציאות העגומה מוכיחה שרבים הם הקנאים המאחלים בסתר ליבם לנפילתו של האדם שאינו שומר את מוצאות פיו עד כי יאבד את כל שיש לו. לפיכך, שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפש.
אין להסיק מדבריי כי יש להסתתר, להסתגף ולחיות חיי פרישות בד' אמות, אך אורך חיים דיסקרטי וצנוע במידה נכונה, תוך ברירת האנשים איתם אנו חולקים מידע פרטי הוא בהחלט עניין רצוי ואף מבורך. בסיכומו של דבר, בל נשכח כי לדיבור מעלות נפלאות ונשגבות מאוד. מחד, הוא הכרחי למימוש האישי, ומאידך הוא עלול להיות שלילי והרסני. ולכן, ספק אם ניתן לדכאו כליל, ולמען האמת אין צורך לעשות כן. תפקידנו לתעלו לאפיקים מועילים למען איכות חיינו ויישום האיכויות הקיימות בכל אחד מאיתנו .
יצחק אהרון הוא מייעץ, חוקר ומרצה של תורת הקבלה במרכז "חכמה"